המאמר הזה הוא קטע שהוספתי לספר קורס מאמנים בפרק העוסק בלחישות הנחש
התמודדות עם לחישות הנחש
אחרי שבתרגילים הקודמים פגשתם את
לחישת הנחש שלכם, והבנתם את דרך הפעולה שלה כעת אפשר לדבר על מה עושים כאשר לחישת
הנחש מופיעה.
הסימן המובהק ביותר לכך שאתם מקשיבים
ללחישת הנחש היא התחושה של סתמיות בחייכם, קללת הנחש בסיפור בראשית היא ועפר תאכל
כל ימי חייך, חז"ל פירשו את המאמר הזה ואמרו :
" ונחש עפר לחמו ... אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם
עפר"
(תלמוד
בבלי מסכת יומא דף ע"ה)
כלומר לכל דבר יש אותו טעם מר של
עפר, ימין ושמאל רק חול וחול. אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם את ההרגשה, כי לא פעם
חוויתם אותה, יום שאתם לא מוצאים בו שום טעם, רק חשק ללכת לישון או להתבטל, ואין
חיוּת בכל מה שעושים.
טעמו המר של העפר הוא חווית האפסיות
והזמניות שלנו, החידלון האורב בפינה לכל יצור אנושי ובעל חיים, המורכב מגוף חומרי,
שסופו כלייה.
כדברי קהלת הזקן הפסימי
הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל
שָׁב אֶל הֶעָפָר:
(קהלת
ג' כ')
קולו של הנחש הוא קולו של החומר המרכיב
אותנו בהיותו נפרד מן הרוחניות, הכבדות שבחומר ששואף להתפרקות.
למסורת זו אודות המאבק בין החומריות
שבאדם לבין נשמתו יש מושגים פיזיקליים בני זמננו.
החוק השני של התרמודינאמיקה[1] "חוק
האנטרופיה" קובע במילים פשוטות שחוסר הסדר בעולם הולך וגדל, עד למצב בו כל
החומר יתפרק, ויהיה שויון בריכוז של כל החומרים. החומר נוטה להתפרק, כשם שהבית
שלנו הולך ומתבלגן ללא מאמץ מיוחד, והוא לעולם לא נעשה מסודר מעצמו.
אחת השאלות העולות מול חוק האנטרופיה
הוא קיומם של חיים, שבבסיסם יש הנחה הפוכה. החיים יוצרים סדר שוב ושוב, במאמץ
לחיות היצורים מארגנים את עצמם ברמות גבוהות יותר ויותר של סדר.
השאלה הזו לא נפתרה באופן מדעי או
פילוסופי, אך מבחינתי זהו תיאור יפיפה של היחסים בין החומר והנשמה בגופנו.
החוויה של החומר המיוצג על ידי הנחש
שהיא אמיתית מנקודת מבטו היא חווית ההתאפסות המתמדת, הכיליון המתרחש ובא, והעולם
צועד אל כליונו. חווית החיים היא חוויה של יצירה, של משמעות ושל כיוון אופטימי בו
העולם צועד אל הגאולה.
תפיסה זו מחדדת שלא ניתן להיפרד
מדמות הנחש, היא למעשה חלק מאיתנו, וניסיון להתעלם ממנה לא יפתור את הבעיה.
אנו זקוקים ללחישת הנחש בדיוק כשם
שאנו זקוקים לתחושת כאב. אדם ללא תחושת כאב ימשיך לעשות פעילות גופנית עד להרס
עצמי. הכאב הוא הסימן שאנו לקראת הגבול הפיזי שלנו, מעל לסף כאב מסוים אנחנו לא
יכולים להמשיך לרוץ.
למעשה תחושת הכאב הפיזית בריצה
כשלעצמה אינה כל כך מעייפת ומחלישה אם לא מתלווה אליה לחישת הנחש שאומרת, אתה
עייף, אין לך כוח, אתה לא מסוגל וכו'.
ההשראה שאנחנו מקבלים מאנשים שהצליחו
למתוח את גופם מעבר ליכולת הרגילה שלנו היא משום שהם התמודדו עם השיחות הפנימיות
המתלוות למאמץ שכזה. בתהליך ההתפתחות כספורטאים הם בנו את העוצמות של הרצון שלהם
בגלל שנאלצו להתמודד עם לחישות הנחש.
למעשה לחישת הנחש כל כך דומה לעייפות
פיזית שרובנו לא מבדילים ביניהן. כשאנחנו עייפים מכדי לעשות כלים, אנחנו בטוחים
שזה משהו פיזי, כבר מאוחר ואני עייף! אבל רגע לאחר מכן אנחנו עושים משהו אחר
והעייפות נעלמת.
אחרי התמקדות בתופעה הזו בשנים
האחרונות אני טוען שברוב המקרים בחיינו לא הגוף עייף, לא השרירים ולא המוח מפעילות
מאומצת. אנו חשים עייפים בגלל שיש לנו הרבה מחשבות רעות, לחישות נחש, חוסר אמונה,
יאוש שגורמים לנו לחוש עייפים. עייפות פיזית אמיתית למי שעושה משהו שטוב לו אין בה
כל יאוש, אחרי עבודה מאומצת וחגיגה מאוחר ביום החתונה שלך או של קרוביך, הגוף עייף
אולם זו לאות מתוקה ואנו הולכים לישון רק בכדי לקום שמחים ולהיות עם כוחות למחרת.
כמו שאמר שלמה המלך מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד... קהלת ה' (יא)
המחזוריות של השינה והיקיצה הם חלק
מהטבע הגופני שלנו, אנחנו לא יכולים להתחדש אם אנחנו לא הולכים לישון. השינה אמרו
חכמים אחד משישים במיתה, המוות והחיים הם גלגל החוזר בעולם, שניהם שייכים למחזור
הטבע.
1.
האם אתה הולך לישון כי כבר התייאשת
מהיום החולף?
2.
האם קשה לך לקום בבוקר?
אם ענית כן על שתי השאלות אז אתה
נמצא בתקופה בה יש לך הרבה מחשבות רעות.
המחזוריות הזו היא גם בסיס לקבלת
התופעה של לחישת הנחש כטבעית וצפויה. התנודתיות שלנו במצבי הרוח היא חלק מאיתנו,
ואין היגיון לצפות לשמור על מצב רוח טוב בכל יום. לכל הרגשות יש תנועה של בניה
והתפרקות טבעיים.
אחת הדרכים לטפל בבכי של ילד זה
לאפשר לו לבכות עד שהוא מסיים, גם הילד העקשן ביותר נגמר לו הבכי אחרי כמה זמן,
זוהי תופעה טבעית, הגוף מאזן את עצמו. ובמקום לשמח אותו ולהלחם בבכי אפשר לתת לו
כמה דקות שאחריהם מופיעה רגיעה, ולאחריה התפייסות וחיוך ראשון.
גם אנחנו עם עצמנו אנחנו צריכים לשים
לב למצב רוחנו הירוד, ובדרך כלל לא להילחם בו, אלא לאפשר לו להתרחש עד שהוא מתמצה.
עדיין יש הרבה מה לעשות כי אפשר לקחת
את העצבות לכל מיני מקומות, ועדיף שניקח אותה למקומות טובים. גם לעצבות יש תפקיד
בחיינו ויש לדעת איך להשתמש בה כמשאב.
על כך אמר ר' נחמן מברסלב
"[ד] וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה,
צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת,
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב..." ליקוטי מוהר"ן אות ו
רובנו יודעים להפיק את הטוב כשאנחנו
בתקופה של צמיחה ופריחה באביב הפרטי שלנו, לכך הוא קורא "רצוא" אנו רצים
ומתקרבים. האם אנו בקיאים בדרך במשב של "שוב" מצב של ריחוק בתקופת החורף
שלנו. המחזוריות של האביב והחורף יכולה ללמד אותנו על היתרונות שבמצב הרוח
העגמומי. אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, יש אינטימיות מיוחדת הקשורה בעצבות, אנחנו
כנים וללא מסכות, וצוברים כוחות להמשך.
את האנרגיה הנמוכה שלנו כאשר הגענו
אל לחישת הנחש אנחנו יכולים לתעל לראיה מפוקחת של עצמנו. כשהרגשנו טוב היינו בעלי
גאווה הרגשנו בלתי מנוצחים, היאוש הנוכחי מחזיר אותנו לפורפורציה.
זה הזמן להיות פשוטים וכנים בלי
פוזות, ולפנות בתפילה לה' שיושיע אותנו.
תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ:
תהילים ק"ב
קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ:
תהילים ל"ד
וכדברי ר' לוי יצחק מברדיטשב
" והנה ידוע בעבודת הצדיקים שעולין במעלת המדריגות מדריגה אחר
מדריגה הוא על ידי בחינת רצוא ושוב, שענין הרצוא, הוא בחינת כלות נפשם לה' ...
ובחינת השוב, הוא שחוזר אל עצמותו, היינו מה שנשבר לבו בקרבו ויודע שפלות ערכו
ומזה נתמרמר לבו. וכל מה שנשבר לבו בקרבו ביותר בבחינת שוב כן תתרבה ותתגדל אחר כך
בחינת הרצוא, להיות כלתה וגם נכספה נפשו להעלות לה' ...ומתענג תענוג גדול מנועם
זיו אור וחיות ה' השופע עליו, כי ידוע שתענוג תמידי כו'...." [זה
לא תענוג - מ.ו]
את אותה הרגשה רעה שמתעוררת בנו אפשר
לקחת לשני מקומות.
"... אם ח"ו נתעורר עצבות בעולם, הרשע מעורר קטטה עם בני
ביתו ושאר בני אדם, והצדיק מתעצב על עונותיו ומיעוט תורה ומעשים טובים
וכו'..."
(מקור
מים חיים בחוקותי)
לתהליך זה נקרא בשם להפוך את העצבות
לגעגוע.
המיומנות לשים לב להבדלים בין שתי
תנועות נפשיות קרובות היא קריטית, כי לעיתים קרובות הרע והטוב מאד דומים.
עלינו להבדיל בין תופעה שלילית שנכנה
אותה בשם עצבות לבין תופעה חיובית המכונה בספרי החסידות בשם "לב נשבר"
ובתרגום שלי געגוע.
העצבות היא סוג של דיכאון מחליש,
מרפה ידים, מייאש, המחזק בי את החומריות, ומאפשר ליסודות השליליים שבתוכי להשתלט
עלי.
געגוע הוא תחושה של חוסר עמוק הקשור
ברצון להיות יותר, יש בו שקט והתכנסות וכאב המזכירים את העצבות אני חווה בו את
הפער מהמקום בו רציתי להיות. אבל הכאב הזה הוא כאב מטהר, אני מסיר מעלי קליפות,
וליבי נפתח, סופו של כאב זה הוא שמחה.
הנה האבחנות של ר' נחמן מברסלב לשני
מצבי הנפש הדומים הללו
מא. לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד
כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא
אחרא והקדוש ברוך הוא שונא אותה. אבל לב נשבר היא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר
יקר מאד מאד בעיניו יתברך.
מב. עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס
וברגז כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב
נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו וכו'.
מה. אחר לב נשבר בא שמחה, וזה
סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה.
[1] ויקיפדיה:
פורטל:פיזיקה/סוגיה נבחרת/19
והפעם — החוק השני של התרמודינמיקה
וקיומם של חיים
אנטרופיה היא מדד פיזיקלי של מערכת
סטטיסטית, כלומר – מערכת של חלקיקים רבים, המתקשר במכניקה סטטיסטית ותרמודינמיקה
לאנרגיית החום של מערכת אותה לא ניתן להמיר לעבודה (כלומר, בה לא ניתן
"להשתמש"). בהפשטה, ניתן לחשוב על אנטרופיה כעל כמות חוסר הסדר המאפיינת
מערכת מסוימת. החוק השני של התרמודינמיקה קובע כי במערכת סגורה כמות האנטרופיה
יכולה רק לעלות (ניתן להוכיח כי טענה זו שקולה לכך שזרימת חום ספונטנית מתרחשת
תמיד מגוף בעל טמפרטורה גבוהה לטמפרטורה נמוכה). כך, למשל, לו נניח קוביית קרח
בתוך חדר מבודד בו הטמפרטורה גבוהה מאוד, יאבד הקרח את מבנהו הגבישי המסודר ויהפוך
לנוזל ומשם לגז שלו אין צורה וסדר מוגדרים.
אחת השאלות המתעוררות עקב חוק זה היא
השאלה "כיצד מתקיימים חיים, הדורשים צורות מורכבות ובעלות סדר וארגון רב, למרות
החוק השני של התרמודינמיקה?"...
