שלום חברים
לפני שאני מתחיל
לרדת על הזוג הפסיכולוגי שלנו הגיג וחופרת השלכוביץ, בואו ניתן להם קצת כבוד...
אני בדיוק סיימתי
מוצ"ש לקרוא בשקיקה, ספר פסיכולוגי שממש עשה לי טוב, נשמע קצת מוזר כי בדרך
כלל ספרות פסיכולוגית גורמת לי דכדוך
ספרו של עלי
כ"ץ 'אינטליגנציה אבהית' בהוצאת מטר,
סוף סוף מישהו שמדבר על גברים ואבות בהערכה ומגדיר את תפקידם המשמעותי וההכרחי.
אנחנו כקוראים מרוויחים
הרבה מהדרך שהוא עשה, כי הוא מרשה לעצמו לחשוף את החוויות הפנימיות שלו בדרך
מפורטת בלי להסתיר מהקורא שום דבר.
ובכן, שאלתי :מה
חושבים הזוג הפסיכולוגי שלנו על מהם חיים טובים, לדעתי התשובה פסימית:
הנה מה שהם אמרו:
'לא נגעתי' (-:
"מה שמפעיל
אותנו הם השלכות, אנחנו משליכים מנסיון העבר שלנו, אל העתיד, בחקירה הפסיכולוגית
העצמית, אני נאלץ להודות באומץ שאני בסך הכל אדם חלש שמונע מדחפים לא מודעים,
ההכרה בהם היא ההתבגרות הכואבת שעושיה לסייע לי לקבל את העולם כמו שהוא. חיים
טובים הם הקבלה העצמית של חסרוני, זוהי הגאולה האפשרית המקסימלית, ומי שמצפה ליותר
מכך שוגה באשליות."
הגיג: "למדתי
לראות שביחסים שלי עם חופרת אני מתנתק רגשית כל פעם שהיא מבקשת משהו, אני בטוח
שהיא מנסה להשתלט עלי, זה דפוס שראיתי שאני משליך מהיחסים שלי עם סבתא שלי, שהיתה
דמות דומיננטית שאי אפשר היה לסרב לה או להתווכח איתה."
חופרת: "גיליתי
בתהליך עם הפסיכולוגית המדהימה שלי שאני מנסה להשתלט על הגיג באופן סמוי, כי אני
נורא מפחדת מגברים משוחררים. אבא שלי היה איש מאד עצמאי, ואמא שלי היתה כמו צל
לצידו, בתהליך הפסיכולוגי העמוק שעברתי שלקח קרוב לשנתיים והיו בו כמה תהומות שבהם
כמעט ועזבתי את הגיג. בסופו של דבר דרך ההתמודדות עם היחסים של אבא שלי למדתי לקבל
את השונות של הגיג."
הצלחתי להיכנס לראש
שלהם לדעתכם?
ובקצרה:
כך תחיה חיים טובים:
היה מודע לחולשות שלך, זה בוגר יותר.
אני ממש משתוקק
לתגובותיכם
[תוצאה של המחסור
בהערכה והכרה מצד אמא שלי בתור ילד סנדביץ...]
