Translate

מכללת כוונה

יום שני, 29 בספטמבר 2014

איך עושים תשובה בלי להרגיש אשמים

תחושת האשמה הטבעית שיש לנו כאשר אנחנו רואים שלא עמדנו במילה שלנו
או לא עמדנו בסטנדרט שאנו מצפים מעצמנו
היא טבעית
אבל בדרך כלל לוקחת אותנו למקום שלילי של הלקאה עצמית
שמחלישה אותנו עוד יותר
אפשר לקחת את הכאב של הפער להתבוננות במקום להשמצה עצמית
באמת רצינו להיות טובים יותר או לעשות יותר
אבל היינו נתונים באשליה לגבי עצמנו או לגבי המציאות לא ראינו נכוחה את מה שאנחנו צריכים להתמודד איתו תשובה אמיתית בעיני
היא זו שבמקום להאשים את עצמך
אתה מקשיב יותר עמוק פנימה
ומזהה נקודה אמיתית יותר בתוכך
מה שחשבת שהנך עד היום 
מתגלה כקליפה ביחס לפנים
הגילוי של האמת הזו מרגיש כמו תשובה כמו שיבה הביתה זו מציאה שיש בה התבהרות אנחנו יודעים עכשיו מה עלינו לעשות
והחלטות טובות נולדות תחושה של נחמה מתפשטת
ואנחנו מיטהרים
בעיתוי מיוחד במינו הגיעה אל שולחני השבוע
הקלטת השיעור של הדסה פרומן בנושא 'החיבור אל השורש'
מתוך סמינר הקיץ של כוונה
בשיעור הדסה שיתפה אותנו בקשר המיוחד שיש לה עם הרב מנחם פרומן זצ"ל אחרי מותו, באמצעות הקשבה לקול הפנימי

אין הרבה הזדמנויות לפגוש מישהו שיודע להקשיב לנשמתו כמו הדסה
אני ממליץ בחום להקשיב וללמוד
ולשתף חברים ומשפחה

נ.ב.
נותרו שני מקומות לקורס מכוונים 18 שכבר החל
הפרטים כאן או להתקשר ל 02-6222892 להשאיר הודעה ונחזור אליך

יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

כשריח בוקר אפור התערבב ברעש משאית הזבל, בדרך לבית הכנסת

האם גם לך זה קורה?
פגשתי בשבוע שעבר כמה אנשים שמזדחלים לשגרת השנה החדשה בלי שמחה
זה לא ממש עצבות ולא יאוש קשה, רק שגרה אפורה בלי חן
נושאים בעול וממשיכים
קמים כשאפור בחוץ, רצים לעבודה, שומעים ברדיו שוב תזמורת צעקנית של שנאת חינם
ותוהים האם אלו החיים?


רציתי לומר להם כך
סוף שנה הוא זמן טבעי של חשבון נפש, לא בגלל שכתוב בספרים, לא בגלל אימת יום הדין, פשוט, אנחנו מסיימים שנה, העונות מתחלפות הקדרות של הסתיו מביאה עימה הרהורים על הזמניות שלנו. אנחנו חושבים איך תהיה השנה הבאה, ומסכמים לעצמנו איך היתה השנה החולפת.
עכשיו בזמן החשבון, הפער בין החלומות והתפילות של שנה שעברה למציאות לא ניתן כבר לגישור, אפשר להעביר אותו לשנה הבאה, אבל הפער קיים וצועק לנו באוזניים.
הכאב הזה יכול להפוך גם לרחמים וסליחות טבעיים, לא בגלל הסליחות בסידור, לא בגלל אימת יום הדין, פשוט אנחנו מתייחסים לכאב הזה ולא מנסים להזיז אותו הצידה.
מרשים לעצמנו להצטער, לא להכנס לדיכאון או יאוש אלא להתגעגע ליותר.
העונות המתחלפות וקדרות הסתיו מזכירים לנו את זמניותנו, הלב שלנו נפתח יותר בקלות, ואנחנו יכולים לשים לב פתאום שהפער במימוש המטרות הוא תוצאה של פספוס שלנו.
איזושהי אשליה לגבי עצמנו, שניסינו להחזיק בה למשך שנה, ואנחנו צריכים להתעלות ממנה לתפיסה חדשה.
חשבת שתהיה בכושר ו10 קילו פחות ולא עמדת בכך, חשבת להיות ביחסים טובים יותר עם בן זוגך וזה עדיין לא שם. כנראה שניסית לדלג על שלבים, אולי לא לקחת בחשבון כמה דרך באמת יש לך לעבור.
כאשר תראה את נקודת הפיספוס בבהירות מדעית, ולא בהלקאה עצמית, לא יהיה שם עצב, ולא יהיה שם כעס.
תהיה הקלה בכך שהדרך התגלתה, הקלה כמו זו שיש אחרי התוודות על שקר, נפטרנו מהצורך להעמיד פנים, השתחררנו מעול המסכה. יהיו שם רחמים אהבה וקבלה של עצמך כמו שאתה, וסליחה תמימה.
[ואולי פשוט זה מה שצריך לקרות גם בתפילות]


אבל לא אמרתי להם
כי באותו בוקר קמתי כשעדיין אפור
ריח הבוקר הסתווי התערבב עם רעש משאית הזבל בדרך לבית הכנסת
וכשחזרתי ללחץ ההתארגנות בבוקר
המילים אבדו אי שם בין הסנדביצ'ים והנסיעות


הייתי צריך שעתיים של כתיבה בכדי להזכר שיש לי חשק להתחיל שנה חדש
ויש לי המון חלומות ותקוות
שמתחילים בהשכמה לבוקר אפור
בריח סתיו מרגש

כשהכל מתחדש


ואני מתחדש השבוע עם פתיחת קורס מכוונים 18
ומזמין את מי שרוצה להצטרף אלי

מתי וכסלר
מייסד מכללת כוונה

יום שני, 1 בספטמבר 2014

תשובה קלה - מאמר אורח של הרב אליקים קרומביין מישיבת הר עציון

הרב אליקים קרומביין הוא רב בישיבת הר עציון
ובוגר קורס מכוונים ומנחים בכוונה
קיבלתי אותו במייל ומייד שאלתי אם אפשר לשתף
כי הוא נותן כיוון פשוט וקל לתשובה
שמתאימה לנו כעת
כולל הצעות מעשיות

תשובה קשה או תשובה קלה?

שימו לב למשפט הבא - וגם לתגובתכם הפנימית עליה:
"התשובה היא ממש - דבר קל!"
אם אתם כמו רוב האנשים שהם בעלי ניסיון כלשהו ב"שדה התשובה", מן הסתם הגבתם בחוסר-אימון ("שטויות!"), או אולי במשיכת כתפיים צינית ("מה עוד חדש"?).
אבל מה נעשה נגד פסוק מפורש שכולנו מכירים, האומר את אותו הדבר, רק בשפה "מקראית" נשגבה? תקראו:
"כי המצוה הזאת[1] אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותנה ונעשנה; ולא מעבר לים היא... ; כי קרוב אלך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו."
הרמב"ם במורה נבוכים טוען טענה דומה לגבי עבודת ה' בכלל – זה לא כל כך קשה! בעיניו, זהו חידוש מרכזי של התורה, המבדיל בינה לבין שיטות דתיות אחרות: "שתורת הא-ל הזאת שמשה רבנו נצטווה בה... באה רק להקל את עבודת הפולחן ואת המטלות" (חלק ג, מז). הפסוק שהבאנו לעיל תואם להשקפתו של הרמב"ם, במיקוד על מצוות התשובה.
אם התורה אומרת שזה לא קשה, מדוע אנחנו בפועל מסתבכים? המענה לשאלה זו רמוז אף הוא באותו פסוק. "לא בשמים היא לאמר..." – הנקודה היא: מה אתה "אומר"? אם תפישת המציאות  שלך היא - שזה קשה, בפועל תגלה שאכן זה כך. יש לנו טעויות היקרות לנו מאוד, ומכיוון שאיננו רוצים לוותר עליהן, אנו "מוצאים" בקלות את הדרך להוכיח אותן. ואז אנחנו אומרים שאנחנו יודעים – מניסיון - שזה תהליך מלא קשיים.
אבל יותר ממה שהקושי מוכיח את התפישה, מסתבר שהתפישה היא שיוצרת את הקושי. מכיוון שזה "אמור" להיות קשה, אנחנו עושים את זה בדרך כזאת, שמראש אין בה הרבה הבטחת הצלחה – כופים על עצמנו מהפכות גדולות או קיצוניות בחיינו בזמן קצר. ואז ההישגים הנמוכים "מוכיחים" לנו כמה שהתשובה היא קשה.
האמת היא שכפייה עצמית כזאת היא תשובת-בוסר, שהיא נגד האדם, בבחינת "תשובה מיראה". התשובה האמיתית, טוענת התורה כאן, היא "קרובה אליך" - בעד האדם, בבחינת תשובה מאהבה. התשובה היא התקדמות הדרגתית, מסודרת, ואורגנית, כמו עץ צומח.
תשובה "בשמים" ו"מעבר לים"
התורה ממשיכה לפרט – איפה אנחנו טועים? למשל, אנחנו חושבים שעבודת ה' היא "בשמים", דבר עליון ונשגב, שאינו שייך לבשר ודם כמונו. השלמות היא "למלאכים" בלבד, ואם זה לא מושלם, זה לא שווה. אנחנו חושבים שהתורה היא גם "מעבר לים", כלומר – היא בכלל לא יכולה להתגשם בעולם הזה. העולם שלנו הוא ים, הוא אנדרלמוסיה, ולעבוד את ה' בתוכו הוא רעיון מופרך. החברה שמסביב היא אוקיינוס גועש של ערכים חומריים ושקריים, ספקות וציניות, רדיפת ממון והנאות. היומרה לעבוד את ה' במקום כזה הוא חתירה מייאשת, שחייה נגד גלי אדישות גואים ומאיימים. כל התמונה הזו היא תרכובת של ענווה ומסכנות מדומות – אנחנו רחוקים מתשובה הן מצד עצם טבענו כבני אדם, וכן משום שנפשנו קצרה מלהילחם נגד ההשפעות שמסביב.
אבל אתם טועים, אומר משה רבנו. אימצתם תמונת מציאות לא רלבנטית, שאינה מובילה לשום מקום מועיל. האמת היא שהתשובה היא כבר כאן בארץ, בצד הזה של הים, "קרוב אליך מאוד".
כך אמר המגיד מדובנא באחד ממשליו הידועים, על פי תוכחתו של ישעיהו (מג): "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". משל לאותו שליח דואר שטרח והביא את החבילה הכבדה לבעל הבית. רק פתח בעל הבית את הדלת, ראה את השליח המתנשף, והבין מייד שהשליח כנראה טעה והביא את החבילה הלא נכונה. "זה משלוח של אדם אחר, כי החבילה שלי – קלה." אם יגעת בי, אומר ריבונו של עולם, אז לא אותי קראת. את הקשיים האלה הערמת על עצמך, ולא אני ביקשתי אותם.
תשובה קלה למעשה
מה פירוש "קרוב אליך"? שהתורה אינה נוגדת את טבע האדם, אלא מתאימה לו והולכת איתו. כאשר מיישמים את העיקרון הזה, התשובה היא "קלה". מה זה אומר במציאות? נשתדל להדגים.
מה עושה פעולה קשה, או קלה? מקובל שלפעול מהרגל הוא קל, בעוד ששבירת הרגל נתפשת כאתגר רציני ואפילו קשה. במקום לנסות לשבור הרגל רע, הבה נתבונן בהרגלינו הטובים. שגרת יומנו מלאה מהם! בין הפעולות האוטומטיות  שלנו ישנן מצוות שהן מאוד חשובות – מן ה"מודה אני", דרך תפילות הבוקר, האינטרקציה החברתית ומערכות היחסים עם קרובים וחברים, ועוד. מדובר באותם דברים שאנחנו ממילא עושים, כך שאין הם מצריכים מאיתנו מאמץ רב, אלא שאנחנו עושים אותם בלי לחשוב, ולכן הם דורשים תשובה. ההרגל מוליד זלזול לא מוצדק, וזה מה שעלינו לרפא קודם כל. זה השער. הרב חרל"פ ז"ל (אורי וישעי א) הסביר שהצעד הראשון והקריטי בתשובה עובר דווקא בשער הזה.
העיקרון ש"עבירה גוררת עבירה" קובע, לדעתו, שהאדם הוא טוב וקדוש ביסודו, ובעצם אי אפשר שהוא יחטא, אלא אם כן נגרר לכך בהשפעת חטא קודם. אלא שלפי זה, מאיפה בא החטא הראשון? איך בכלל נולד החטא באופק חייו של האדם, כאופציה ריאלית? הרב חרל"פ השיב שהחטא הראשון אינו ממש חטא, ואפילו לא ביטול מצווה, אלא התרשלות במצווה. כלומר מצווה שאכן קוימה, אך ללא תשומת הלב והחשק הראויים, מה שגורם למצווה להיות "מרושלת" גם בהופעתה המעשית.
ממילא תיקון דבר זה הוא המפתח ודווקא הוא - "קרוב אלינו". מדובר במדרגות ובמצוות שהן כבר מוחזקות בידינו, אך איננו חושבים עליהן. המחשבה פשוטה מאוד: אם ממילא אני עושה את זה – למה שלא אחיה בתוך הדבר, ואקיים אותו בצורה שלמה יותר? זה "קל"! וצעד קטן מצטרף לצעד קטן. הפעולות המושרשות בחיי מכבר, מנוצלות כמנוע להתעלות.
שני צעדים ב"תשובה מאהבה"
בדיוק כאן המקום לתשובה מאהבה, הכוללת שני שלבים. קודם כל - עצם תשומת הלב לעובדה שהפעולה הזו שאנו חוזרים עליה מדי יום היא "מצווה": פעולה רוחנית המבטאת ערך גדול שהוא חלק מזהותנו העצמית. המחשבה על כך, אם נשים אותה "על לבבנו", מעוררת רגש הזדהות ואף התרוממות, ובטבעיות נמצא את עצמנו עושים את הדבר מתוך מודעות לרצון עמוק יותר. ואז, כאשר אנחנו מוקירים את הגדלות שיש בדברים הרגילים האלה, אנחנו מוכנים לשלב הבא – לשאול מה אני יכול לעשות עכשיו יותר טוב, בקלות ובלי "להשתגע"? הגברת השמחה, הזריזות והחשק, תביא גם לשיפור שאפשר לראות בפועל. העיקר הוא להיות בכיוון של תיקון. די בצעד קטן כדי להיות "בתשובה".
המצוות הבאות לנו בקלות הן המצוות הטבעיות לנו. הן קיימות כבר בשגרה, והן אינן דורשות מאיתנו להשתנות הרבה, אלא לבטא את מה שיש לנו כבר בפנים. וודאי שאני מאמין בברכות שאני אומר כל הזמן, אז אם אני כבר מברך – למה לא להיכנס ל"נשמת" הברכה, לכוון ולחוות אותה? כאשר אני עסוק בפרנסתי, אני מוציא לפועל את עולם הערכים שלי: תרומה לחברה ("עולם חסד ייבנה"), המצוינות, "גדול הנהנה מיגיע כפיו", ועוד. המחשבה על כך מעוררת רצון והודאה, וממריצה להקפיד ולעשות דברים בצורה שלמה יותר. או ניקח את ההליכה לבית הכנסת – מה יש מבחינתי במעשה הפשוט הזה? אולי הליכה לקראת קשר עם ה', שיתוף עם הציבור, או התחברות למרכז החיים – כל אחד לפי תפישתו. כאשר חושבים על כך, זיק ההתלבות נדלק, ואפשר בעזרתו אחר כך לרומם את טיב התפילה. באותה גישה אפשר "להעלות" גם מפגשים אישיים מזדמנים, ועוד.
התמודדות עם תקופות "שפל"
במטוטלת חיינו – כאשר זוכה האדם לתקופה טובה של מיצוי והישג, יש לצפות לאחריה לימים של כובד ועייפות. מה מטרתם של הזמנים הירודים האלה, בהם נדמה שאיננו מסוגלים להתרומם מעל עצמנו? אכן, עתה האדם נשאר כפי שהוא, עושה רק מה שטבעי לו, גם בפעילותו הרוחנית. וההפתעה היא, שמצבו הרוחני היסודי אינו תלוי במתח רוחני מקסימלי. הוא מגלה שהוא טוב, גם כאשר הוא לא דוחף את עצמו ואת כוחותיו עד לקצה. אורח חיים הקבוע הוא כבר מלא מצוות כרימון, והוא "בתשובה", גם במצב הזה. המחשבה הזאת מעניקה לנו שמחה ועומק של משמעות.
כדי להיות "בעל תשובה", העסוק בה דרך קבע, צריך לאהוב אותה. אפשר לעשות את זה אם נתמקד בטוב שבנו כדי להפיק ממנו את המירב.
יהי רצון שהקב"ה ישיבנו אליו בלבב שלם ונפש חפצה.

הרב אליקים קרומבין ישיבת הר עציון 
ekrumbein@gmail.com





[1] רמב"ן מפרש שם ש"המצווה" היא מצוות התשובה.

יום חמישי, 19 ביוני 2014

איך כותבים בקלות תעודה מעצימה ומפרגנת שנותנת פירות חינוכיים לטווח ארוך בלי לטאטא בעיות מתחת לשטיח.

[המאמר נכתב עבור משרד החינוך ופורסם בחוברת 'חמ"ד של תעודה' ]
המתח המתלווה לכתיבת התעודות פעמיים בשנה, איננו רק בגלל עומס הזמן הכרוך בכך, לא רק בגלל השעות הנוספות שהמורים משקיעים. אלא בעיקר בגלל עומס המחשבות וההתלבטויות הכרוך בבחירת המילים הנכונות. מילים שיבטאו את המצב, ושישיגו את המטרה החינוכית. המורים מתלבטים כמה להדגיש את הפערים, וכמה לפרגן, כמה לחדד וכמה לכסות, מדמיינים ומוטרדים ממה יגידו התלמידים מה יחשבו ההורים, ומה יגיד המנהל כשיחתום על התעודות, והעיסוק הזה מתיש ביותר. אל מעמד חלוקת התעודות מתכנסות כל המחשבות החינוכיות וכל מערכת היחסים עם התלמיד, וכמה קשה במילים הספורות שבתעודה לבטא את המסר המדויק שיפעל נכון ברגע זה.
אבל ישנה דרך להשתמש במעמד התעודה ליצירת תנופה חינוכית שמבוססת על האנרגיה של התלמיד, ובמקום להעמיס על המורים דאגות, היא תשחרר אותם להיות המחנכים הדגולים כפי שהם באמת.
כדי לעשות זאת עלינו להכיר את הדרך להניע אנשים באמצעות האנרגיה שלהם, ולהבין את התפקיד המיוחד שלנו בתהליך שכזה.

כאשר אנחנו ניגשים להשפיע על אחרים אנחנו בדרך כלל נוטים להתחיל בהסברים ארוכים בעלי אפקטיביות נמוכה. ארבעת הדברים שאנחנו מאריכים להסביר לאנשים, מתרכזים בנקודות הבאות:
  1. להראות את הפער – היית צריך להגיע ל... ולא עשית זאת
  2. לאבחן סיבות – אתה לא מצליח כי ברקע שלך יש...
  3. לאבחן מידות רעות – אתה לא מצליח כי אתה עצלן...
  4. להציע פתרונות – אתה צריך להתאמץ יותר ולהשקיע יותר.
אנחנו עושים זאת בתום לב משום שאנחנו משתמשים באותן שיטות לנסות להניע את עצמנו, כדי להבין כמה זה לא אפקטיבי אני מציע שתעלו בדעתכם כעת תחום בחייכם שבו אינכם מתפקדים ברמה שהייתם רוצים לתפקד, יכול להיות שזה לאכול בריא, לשמור על כושר גופני, להרוויח כסף, או כל דבר אחר.
להראות את הפער - אם נבוא לאדם שמן ונסביר לו באריכות למה הוא צריך להיות רזה, האם זה יעזור לו? אם נסביר לו עוד שיש אנשים רזים והוא אמור להיות כמוהם, האם זה יעשה לו חשק לדיאטה?
לאבחן סיבות - אם נסביר לו שזה בגלל שהוא רגיל מילדות לאכול לא נכון, או אם נסביר לו שזה בגלל חוסר באהבה, האם זה יעזור לו להרזות?
לאבחן מידות רעות - אם נסביר לו שיש לו כאן התמודדות עם יצר האכילה ושהוא צריך להתגבר ולא להתפתות כל כך, האם זה יעזור?
להציע פתרונות - אם נציע לו דיאטות, או ניתן לו תפריט האם זה ישנה את המצב.
כל אחת מהשיטות האלו יכולה לתרום קצת למי שכבר רוצה לעשות שינוי אבל לא יכולה ליצור מוטיבציה, משום שהרצון שלנו מושפע מעט מאד מהסברים. אם אנחנו רוצים לעזור למישהו לעשות שינוי חיובי עלינו לעבוד איתו ברובד של הרצון ולא ברובד של התובנות. לא רק שההסברים אינם מעלים את המוטיבציה, לעיתים קרובות האדם השני כבר יודע אותם, ומתוסכל מחוסר היכולת ליישם אותם, והם מוסיפים תסכול על תסכולו.

הסימנים לכך שאנחנו במערכת יחסים חינוכית מהסוג של 'הסברים'
  • אנחנו חוזרים על עצמנו שוב ושוב.
  • מיקוד יתר בצד השלילי, במידות הרעות, או בחוסר תפקוד.
  • אנחנו נמצאים בתפקיד של המומחים הידענים והמאבחנים והתלמיד או האיש הנעזר נעשה קטן.
  • התוצאות באות במאמץ ותמיד פחות ממה שציפינו.  
המחנך כמאבחן מידות טובות
הדבר ידוע ומפורסם שלדון לכף זכות זוהי הדרכה חינוכית ראשונה במעלה, הדבר כתוב ומצוטט ללא הרף, אך לא תמיד אנחנו יודעים כיצד ליישם זאת הלכה למעשה.
כאשר התלמיד איננו עומד בדרישות אנחנו באופן מיידי מייחסים לו מידות רעות, ממש כשם שאנחנו עושים עם עצמנו. אם איננו מגיעים ליעד שקבענו לעצמנו אנחנו יורדים על עצמנו שאנחנו היינו עצלים שלא התאמצנו מספיק או שלא לקחנו אחריות.
הבעיה היא שאבחון מידות רעות מספק ליצר הרע שבתוכנו הוכחות נוספות שאנחנו באמת גרועים, ואם כך אז הסיכוי להשתנות באמת קטן וחבל על המאמץ. רובנו חושבים שאם רק היינו מתאמצים יותר היינו מגיעים יותר רחוק, ולכן בתפקידנו כמחנכים אנחנו דוחקים בתלמידים להתאמץ יותר.
המיקוד בריסון הפנימי של התלמיד ובכוח המשמעת הפנימית מכיל בתוכו גם את שבירת הרצון, וזוהי כבר בעיה של ממש.
" הרב קוק: הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם. בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה..."

אם כן עלינו לנקוט בדרך אחרת, דרך שאיננה של שבירה אלא של צמיחה.
נתאר לעצמנו, מה היה קורה אילו במקום להסתכל על המידות הרעות שלנו או על היצר הרע שלנו ולראות כמה הוא גדול וכמה אנחנו צריכים לרסן אותו, היינו מפנים את נקודת המבט שלנו אל המידות הטובות שלנו וכמה אנחנו רוצים לפתח אותם? כמובן שהרצון הטוב היה מתחזק, ואיתו האנרגיה לעשייה.
זו לא רק שיטה טובה יותר, אלא גם אמיתית יותר, הנה מה שאומר הבעש"ט בעניין
"כי חכם מכיר את עצמו וחסרונו, מה שאין כן השוטה מכיר אחרים ליתן בהם דופי, ואינו מכיר את עצמו לידע חסרונו... כי יש בקדושה היכל זכות ולעומת זה יש בקליפה חובה, וההפרש שיש בין זה לזה, כי בהיכל זכות כשדנין את האדם שם הכל פותחין ומהפכין לזכות, אפילו בדין הרשע, אבל בהיפוך בהיכל חובה: הכל פותחין בחובה...
אם כן בזה יוכל כל אדם לידע את עצמו ומדרגתו אם הוא דן את כל אדם לזכות, אזי הוא בקדושה, ששם היכל זכות על שם כך שפותחין בזכות כל אחד, ואם הוא דן את כל אדם לחוב, אזי הוא בקליפה ששם היכל החוב שדנין האדם לחוב..." (בעש"ט עה"ת פרשת קדושים).
כלומר אבחון מידות רעות על פי הבעש"ט הוא אומנותו של היצר הרע, לא לחינם הוא נקרא השטן, הוא עומד ומשטין ומקטרג. ומנגד בהיכל הזכות בעולם הקדושה שם פותחים תמיד בטוב.
כיוון שגם לתלמיד עצמו יש יצר הרע, אם כן בתוך התלמיד עצמו נשמע הקול הפנימי שאומר 'אתה לא בסדר'. איך יוכל התלמיד להתמודד עם הקול הפנימי הזה? תפקידו העיקרי של המחנך הוא הסניגור, הוא האדם שרואה בך מידות טובות גם כאשר קשה לראות זאת, ונקודת המבט הזו עצמה מפתחת את הטוב שבך ומסייעת לך להתמודד עם הביקורת הפנימית שלך, כפי שאומר ר' נחמן מברסלב:
דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל - יְדֵי - זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה... (ליקוטי מוהר"ן סימן רפב).

תפקיד המחנך בהתפתחות המידות של התלמיד
מתוך האמונה שהמידות הטובות הם טבעיות לנו וחלק מאיתנו כבעלי נשמה וצלם אלוקים, עלינו להתמקד במידות הטובות של התלמיד כדרך  להשפעה חיובית. כעת עלינו לראות כיצד מיישמים זאת הלכה למעשה בכל יום בכיתה ובמיוחד בתעודה.

בכל פעילות יש לציין לשבח מידות טובות שהתלמיד הביא לידי ביטוי, כדי לבנות לו בסיס איתן של אמונה במידות הטובות שלו.
הדבר חשוב במיוחד כאשר התלמיד חווה הצלחה, זוהי הזדמנות לחגוג איתו את ההצלחה, כהוכחה לכך שהשיג הישגים בזכות המידות הטובות שלו. לתת לו לבטא את החוויה של 'השגתי בזכותי' שהוא לדברי הרב קוק הרגש המניע החיובי הבסיסי ביותר.
"ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם..." עין איה ברכות א ק"א
לדוגמא: "מצא חן בעיני איך שהתעקשת למצוא את התשובה בעצמך גם כשיכולת להעזר בחבר"

בנוסף למידות טובות חשוב לציין מיומנויות ואיכויות מכל הסוגים והמינים. לא להסתפק במחמאות כלליות של 'כל הכבוד' שנתפסות כלא אמינות, אלא להחמיא בצורה נקודתית.
לדוגמא: " משה, מצא חן בעיני הניסוח הקצר והקולע שלך, יש לך יכולת ניסוח מעולה"
חשוב לעשות זאת שוב ושוב במגוון רחב של מיומנויות אישיות ולימודיות, משום שאנו לא יודעים מה יקלט בליבו יותר מאחרים. לאחר מכן כאשר הבחנתם שהתלמיד קיבל את השבח ומפנים אותו אפשר להתמקד ביכולת הזו ולפתח אותה עוד ועוד על ידי התייחסות נוספות מסוגים שונים. לדוגמא כאשר יש שאלה לדיון בכיתה ואתם בוחרים במשה לענות אפשר לומר "בואו נשמע את הניסוח של משה לעניין" הסימן המובהק לכך שהתהליך מתפתח יהיה שמשה יהפוך ליוזם במשימות שדורשות ניסוח מתוך ביטחון ביכול שלו.
הביטחון העצמי שלנו ושל תלמידינו נבנה מתוך הכרה ביכולות שלנו ובמידות הטובות שלנו, כאשר אנו רואים שהם הופכים לתוצאות במציאות. יצירת הקשר בין המידה הטובה או היכולת לתוצאות שאני משיג היא המפתח לביטחון עצמי בכל התחומים.
כדאי לשים לכך שבהרבה מהמקרים המידה הטובה שהתלמיד מראה נמצאת בחיתוליה ואנחנו עלולים לבטל אותה כלאחר יד. היצירתיות שראינו היא בוסרית, יכולת הניסוח אמנם מתפתחת אבל עדיין רב השגוי על התקין וכיו"ב. גדולתו של מורה היא דווקא בראיית העתיד הטמון בהתחלה זו, משום שכולנו נמצאים כל הזמן כאנשים בהתפתחות של הנשמה שלנו. לכולנו יש כל הזמן התחלות טובות, הדרך לעצור התפתחות קטנה היא להשוות אותה לסטנדרט גבוה יותר שמבטל את חשיבותה. למה הדבר דומה לנבט שמציץ מהאדמה של עץ מפואר ואנחנו דורכים עליו כי הוא כלום לעומת העץ שלידו. התפקיד שלנו כאן כמחנכים הוא לכבד את ההתחלה החדשה כאוצר יקר שעוד יצמח לעץ, ולראות בהתחלה הזו את העץ העתיד לצמוח. ההכרה שלנו שיש בהתחלה הזו דבר בעל ערך היא מה שיאפשר את הצמיחה שלה אצל התלמיד בהמשך.

מצב שמוגדר לכאורה ככישלון – זהו האתגר האמיתי של כל מורה כי ברגע שאנו מזהים תפקוד חסר של תלמיד אנחנו באופן אוטומטי מסבירים אותו במידות רעות. לדוגמא הוא לא מתמיד, הוא מתעצל, הוא לא נחוש, הוא נסחף אחרי חברים... וכאמור לעייל אבחון שכזה רק מעצים את הצד השלילי.
מנגד איננו רוצים לטאטא את הבעיות ולדון לכף זכות בצורה מלאכותית, כי לא נוכל לקדם אותו אם נטשטש את הפערים. לדון לכף זכות אין פרושו לטאטא את הבעיות או להתעלם מהקשיים אלא להאמין באדם למרות המצב הנוכחי שלו מתור ראייה שהוא יגיע מעבר לכך.

על כן עלינו לראות בעצמנו ואז להראות לו את היכולת שלו להתמודד עם האתגרים והפער שהוא נמצא בו בזכות המיומנויות שלו והמידות הטובות שלו.
לדוגמא: "אני מבין שהיחסים שלך עם המורה לאנגלית על הפנים וזה לא יכול להמשיך כך, אבל אני זוכר שבשנה שעברה כשהתמודדת עם הריב עם חברך, הצלחת לסיים את זה בזכות רעיון יצירתי שלך להזמין אותו לחוג הג'ודו שאתה משתתף בו, והיכולת שלך לרתום אנשים נוספים לתהליך הפיוס, אני בטוח שהיצירתיות הזו שלך תסייע לך גם כאן, ואם תבוא עם רעיון אני אשמח לעזור לך ליישם אותו".

האיש שטען שהחזיק מעמד בשבי כי לא היה אופטימי

זה סיפור אמיתי
האדמירל ג'יימס סטוקדייל היה קצין אמריקאי שנפל בשבי במלחמת ויאטנם
ושרד שמונה שנים איומות בכלא בהאנוי
הוא נשאל פעם מי האנשים שלא שרדו
וענה "האופטימיים"
לטענתו אלו שחשבו שישתחררו בקרוב לא שרדו את הקשיים
הוא היה אופטימי לטווח הארוך, אבל ריאלי לגמרי לטווח הקצר
וכך הוא אמר זאת בלשונו
" זה היה לקח חשוב מאד. לעולם לא לבלבל בין האמונה שתנצח בסוף – אמונה שאסור לך לאבד – לבין המשמעת הדרושה כדי להתייצב מול העובדות המרות של המציאות העכשווית, יהיו אשר יהיו."

טיפוס קשוח ששמו המלא היה גיימס בונד ... [על פי ויקיפדיה]

המתח בין האופטימיות שהדברים ישתנו
לבין ההכרה במגבלות המציאות
הוא עובדת חיים
יש שתי תנועות טבעיות בנשמה שלנו
ואני מתלבט בעצמי לא פעם בין שתיהן
לפעמים אנחנו קמים בבוקר
במצב רוח של הסתערות ודחיפה של חלומות
אופטימיים ומלאי אנרגיה להספיק לעשות ולשנות את העולם
או לפחות את עצמנו
לשמור על הבריאות, להיות ביחסים טובים, להתפרנס ולהצליח בעבודה.
ואז כל סבלנות כלפי המציאות מרגישה כחולשה ורפיון
וביום אחר אנחנו יכולים לקום עם חוויה אחרת לגמרי
נחת וסבלנות לתת לדברים להבשיל
קבלה של המציאות כפי שהיא
ואז הדחיפה והלחץ לתוצאות נראים תמוהים וללא קשר למציאות
אני פשוט צריך לשמוח במה שכבר ישנו
המעבר בין לשנות את העולם לבין לקבל אותו
זה ממש פיצול אישיות
יום אחד להיות משה רבנו שמידתו נצח
האיש שקורע את הים, כועס ומוציא מים מהסלע
אדם שמתאים להוציא את ישראל ממצרים
מעשה שפורץ את כל מגבלות המציאות
וביום אחר להיות אהרון הכהן שמידתו הוד
ומודה על מה שיש
מקבל כל אדם וכל מצב כמו שהוא
בשתיקה [וידום אהרון]
האיש שתמיד ישתף פעולה עם המציאות
ולא יכעס גם אם מבקשים ממנו ליצור את עגל הזהב
זה מופיע בפשטות בחיים שלנו כאשר אנחנו לקראת סיום השנה
ולא הספקנו את כל מה שרצינו
ואנחנו רוצים להביט כבר אל השנה הבאה
האם לדהור לעבר החלומות שלנו או להרפות ולתת לדברים לקרות מעצמם
התשובה שנמצאת במקורות היא
שרק משה ואהרון ביחד יכולים להנהיג
הנצח וההוד בספירות הם כנגד שתי הרגליים שהולכות יחד
אני מתכבד להזמין אותך לשידור חי בנושא
שבו אני אציג את המודל של שילוב שתי התנועות הללו בהרמוניה
ואיך עושים את זה בפועל
איך אנחנו יכולים להיות גם חדורי רצון ומוכנות לעשות הכל לשינוי
וגם להיות מקבלים ונינוחים בדרך
זו שאלה חשובה שרלוונטית מאד לסמינר 100% אני! שמתקרב במהירות
שבו אנחנו עושים קפיצת הדרך בהתפתחות אישית
איך אנחנו מעוררים את הרצון הפנימי
ומשחררים את עצמנו לרצות בכל העוצמה
ומצד שני נשארים עם רגליים על הקרקע וקשובים למציאות
זו ההזדמנות להזכיר שמספר המקומות מוגבל לסמינר מוגבל
וההרשמה לסמינר מסתיימת בעוד שבוע וחצי ב' תמוז 30.6
הזדרזו והרשמו עכשיו הפרטים כאן
להתראות
מתי וכסלר

מייסד מכללת כוונה

מספר השניות שנותרו בחשבונך הוא

יום אחד בני ביקש ממני לחשב איתו כמה שניות יש ביום
וכך החלה הרפתקאה משותפת בגיליון אקסל
שנפתחה בחישוב מספר השניות ביום
והסתיימה כשחישבנו כמה שניות כבר עברתי בחיי
וכמה עוד נותרו לי בהנחה האופטימית של 120 שנים
הלמידה עם הבן שלי היתה כיפית

אבל לראות את חיי במספר סופי של שניות שהולך ומתבזבז במהירות
היה גם מראה עגמומי
אני בן 41 וגם בתחזית האופטימית ביותר עברתי כבר את שליש חיי

זה מיד הזכיר לי שיר שכתב אהוד מנור לעפרה חזה

"לא זה לא יכול להיות
השנים הן לא שניות
אם תביט תוכל לראות
שכלום לא השתנה
כל חושי מתקוממים
תן לי עוד כמה ימים
לא הספקתי שום דבר השנה…"

האם יש משהו לעשות נגד זה?

כן!
אם אנחנו ממשיכים להתקדם, וכל יום הוא עולם חדש

"הצדיק העובד ה' באמת הוא מתקן בכל יום ויום עולם אחר
ואין יום אחד דומה לחבירו.
וזהו ואברהם זקן בא בימים
שהיה לו ימים הרבה
שכל פעם עלה ותיקן עולם הגבוה מחברו"
ר' אלימלך מליזנסק (נעם אלימלך פרשת תולדות)

אפשר להפוך כל שנה ושניה מחיינו למשמעותית ומלאה שלא בורחת לנו בין הידים
זה למעשה מתחיל בצעד מאד פשוט של סיכום השנה
וזריעת השנה הבאה מבעוד מועד

ואז נביט ונראה שדווקא השתנה הרבה…

הקיץ מתקרב ואיתו מסתיימת השנה
אני מזמין אותך להתכונן לשנה הבאה
יחד איתי
בעוד שלושה וחצי שבועות
וליצור התחדשות צמיחה ומשמעות חדשה בחייך
בשלושה ימים שיהיו קפיצת הדרך שלך בהתפתחות אישית שלך

נעשה עבודה פנימית של פיתוח הרצון הפנימי, נקבל אנרגיות חדשות
נעצור לסיכום השנה החולפת ותכנון השנה הבאה
נברר את ההתפתחות האישית הנדרשת מאיתנו
וניצור את הדרך שלנו לשנה הבאה ואת השינוי


"איך עושים קפיצת הדרך בהפתחות אישית"
ומספר המקומות מוגבל, אסור לאבד אפילו שניה אחת!


אסיים בתפילה לאריכות ימים לשלושת החטופים, ה' ישיבם לחיק משפחותיהם בקרוב
וסיפור חסידי שמסופר על אמא אחת שבא אל ר' בונים מפשיסחא, לבקש רפואה על בנה

"... ועמדה עוד ולא רצתה לילך
ושאל הרבי אותה מדוע אינה הולכת? והלא כבר אמר לה רפואה?!
והשיבה שרוצה שיברך להילד לאריכות ימים
ובירך את הילד שיאריך ימים
ועמדה עוד,
ושאל אותה מדוע איננה הולכת?
ואמרה לו שרוצה שיברך את הילד שיוכל ללמוד, כי מה לה אריכות ימים בלא לימוד תורה?!
וברכו שיוכל ללמוד תורה
ועמדה עוד
ושאל אותה מדוע אינה הולכת?
והשיבה כי אם יהיה עני לא יוכל ללמוד על כן מבקשתו שיברך אותו שיהיה עשיר
וברכו שיהיה עשיר ויאריך ימים ויהי' למדן
וברוך ה' היה כן…"
(שיח שרפי קודש )


הסיפור בא ללמדנו להתפלל לישועה שלמה ולא להספק במועט,
נתפלל שישובו בריאים יאריכו ימים בעושר ובנעימים ויגדלו בתורה

להתראות בבשורות טובות
מתי וכסלר
מייסד מכללת כוונה