Translate

מכללת כוונה

יום שני, 29 בספטמבר 2014

איך עושים תשובה בלי להרגיש אשמים

תחושת האשמה הטבעית שיש לנו כאשר אנחנו רואים שלא עמדנו במילה שלנו
או לא עמדנו בסטנדרט שאנו מצפים מעצמנו
היא טבעית
אבל בדרך כלל לוקחת אותנו למקום שלילי של הלקאה עצמית
שמחלישה אותנו עוד יותר
אפשר לקחת את הכאב של הפער להתבוננות במקום להשמצה עצמית
באמת רצינו להיות טובים יותר או לעשות יותר
אבל היינו נתונים באשליה לגבי עצמנו או לגבי המציאות לא ראינו נכוחה את מה שאנחנו צריכים להתמודד איתו תשובה אמיתית בעיני
היא זו שבמקום להאשים את עצמך
אתה מקשיב יותר עמוק פנימה
ומזהה נקודה אמיתית יותר בתוכך
מה שחשבת שהנך עד היום 
מתגלה כקליפה ביחס לפנים
הגילוי של האמת הזו מרגיש כמו תשובה כמו שיבה הביתה זו מציאה שיש בה התבהרות אנחנו יודעים עכשיו מה עלינו לעשות
והחלטות טובות נולדות תחושה של נחמה מתפשטת
ואנחנו מיטהרים
בעיתוי מיוחד במינו הגיעה אל שולחני השבוע
הקלטת השיעור של הדסה פרומן בנושא 'החיבור אל השורש'
מתוך סמינר הקיץ של כוונה
בשיעור הדסה שיתפה אותנו בקשר המיוחד שיש לה עם הרב מנחם פרומן זצ"ל אחרי מותו, באמצעות הקשבה לקול הפנימי

אין הרבה הזדמנויות לפגוש מישהו שיודע להקשיב לנשמתו כמו הדסה
אני ממליץ בחום להקשיב וללמוד
ולשתף חברים ומשפחה

נ.ב.
נותרו שני מקומות לקורס מכוונים 18 שכבר החל
הפרטים כאן או להתקשר ל 02-6222892 להשאיר הודעה ונחזור אליך

יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

כשריח בוקר אפור התערבב ברעש משאית הזבל, בדרך לבית הכנסת

האם גם לך זה קורה?
פגשתי בשבוע שעבר כמה אנשים שמזדחלים לשגרת השנה החדשה בלי שמחה
זה לא ממש עצבות ולא יאוש קשה, רק שגרה אפורה בלי חן
נושאים בעול וממשיכים
קמים כשאפור בחוץ, רצים לעבודה, שומעים ברדיו שוב תזמורת צעקנית של שנאת חינם
ותוהים האם אלו החיים?


רציתי לומר להם כך
סוף שנה הוא זמן טבעי של חשבון נפש, לא בגלל שכתוב בספרים, לא בגלל אימת יום הדין, פשוט, אנחנו מסיימים שנה, העונות מתחלפות הקדרות של הסתיו מביאה עימה הרהורים על הזמניות שלנו. אנחנו חושבים איך תהיה השנה הבאה, ומסכמים לעצמנו איך היתה השנה החולפת.
עכשיו בזמן החשבון, הפער בין החלומות והתפילות של שנה שעברה למציאות לא ניתן כבר לגישור, אפשר להעביר אותו לשנה הבאה, אבל הפער קיים וצועק לנו באוזניים.
הכאב הזה יכול להפוך גם לרחמים וסליחות טבעיים, לא בגלל הסליחות בסידור, לא בגלל אימת יום הדין, פשוט אנחנו מתייחסים לכאב הזה ולא מנסים להזיז אותו הצידה.
מרשים לעצמנו להצטער, לא להכנס לדיכאון או יאוש אלא להתגעגע ליותר.
העונות המתחלפות וקדרות הסתיו מזכירים לנו את זמניותנו, הלב שלנו נפתח יותר בקלות, ואנחנו יכולים לשים לב פתאום שהפער במימוש המטרות הוא תוצאה של פספוס שלנו.
איזושהי אשליה לגבי עצמנו, שניסינו להחזיק בה למשך שנה, ואנחנו צריכים להתעלות ממנה לתפיסה חדשה.
חשבת שתהיה בכושר ו10 קילו פחות ולא עמדת בכך, חשבת להיות ביחסים טובים יותר עם בן זוגך וזה עדיין לא שם. כנראה שניסית לדלג על שלבים, אולי לא לקחת בחשבון כמה דרך באמת יש לך לעבור.
כאשר תראה את נקודת הפיספוס בבהירות מדעית, ולא בהלקאה עצמית, לא יהיה שם עצב, ולא יהיה שם כעס.
תהיה הקלה בכך שהדרך התגלתה, הקלה כמו זו שיש אחרי התוודות על שקר, נפטרנו מהצורך להעמיד פנים, השתחררנו מעול המסכה. יהיו שם רחמים אהבה וקבלה של עצמך כמו שאתה, וסליחה תמימה.
[ואולי פשוט זה מה שצריך לקרות גם בתפילות]


אבל לא אמרתי להם
כי באותו בוקר קמתי כשעדיין אפור
ריח הבוקר הסתווי התערבב עם רעש משאית הזבל בדרך לבית הכנסת
וכשחזרתי ללחץ ההתארגנות בבוקר
המילים אבדו אי שם בין הסנדביצ'ים והנסיעות


הייתי צריך שעתיים של כתיבה בכדי להזכר שיש לי חשק להתחיל שנה חדש
ויש לי המון חלומות ותקוות
שמתחילים בהשכמה לבוקר אפור
בריח סתיו מרגש

כשהכל מתחדש


ואני מתחדש השבוע עם פתיחת קורס מכוונים 18
ומזמין את מי שרוצה להצטרף אלי

מתי וכסלר
מייסד מכללת כוונה

יום שני, 1 בספטמבר 2014

תשובה קלה - מאמר אורח של הרב אליקים קרומביין מישיבת הר עציון

הרב אליקים קרומביין הוא רב בישיבת הר עציון
ובוגר קורס מכוונים ומנחים בכוונה
קיבלתי אותו במייל ומייד שאלתי אם אפשר לשתף
כי הוא נותן כיוון פשוט וקל לתשובה
שמתאימה לנו כעת
כולל הצעות מעשיות

תשובה קשה או תשובה קלה?

שימו לב למשפט הבא - וגם לתגובתכם הפנימית עליה:
"התשובה היא ממש - דבר קל!"
אם אתם כמו רוב האנשים שהם בעלי ניסיון כלשהו ב"שדה התשובה", מן הסתם הגבתם בחוסר-אימון ("שטויות!"), או אולי במשיכת כתפיים צינית ("מה עוד חדש"?).
אבל מה נעשה נגד פסוק מפורש שכולנו מכירים, האומר את אותו הדבר, רק בשפה "מקראית" נשגבה? תקראו:
"כי המצוה הזאת[1] אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותנה ונעשנה; ולא מעבר לים היא... ; כי קרוב אלך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו."
הרמב"ם במורה נבוכים טוען טענה דומה לגבי עבודת ה' בכלל – זה לא כל כך קשה! בעיניו, זהו חידוש מרכזי של התורה, המבדיל בינה לבין שיטות דתיות אחרות: "שתורת הא-ל הזאת שמשה רבנו נצטווה בה... באה רק להקל את עבודת הפולחן ואת המטלות" (חלק ג, מז). הפסוק שהבאנו לעיל תואם להשקפתו של הרמב"ם, במיקוד על מצוות התשובה.
אם התורה אומרת שזה לא קשה, מדוע אנחנו בפועל מסתבכים? המענה לשאלה זו רמוז אף הוא באותו פסוק. "לא בשמים היא לאמר..." – הנקודה היא: מה אתה "אומר"? אם תפישת המציאות  שלך היא - שזה קשה, בפועל תגלה שאכן זה כך. יש לנו טעויות היקרות לנו מאוד, ומכיוון שאיננו רוצים לוותר עליהן, אנו "מוצאים" בקלות את הדרך להוכיח אותן. ואז אנחנו אומרים שאנחנו יודעים – מניסיון - שזה תהליך מלא קשיים.
אבל יותר ממה שהקושי מוכיח את התפישה, מסתבר שהתפישה היא שיוצרת את הקושי. מכיוון שזה "אמור" להיות קשה, אנחנו עושים את זה בדרך כזאת, שמראש אין בה הרבה הבטחת הצלחה – כופים על עצמנו מהפכות גדולות או קיצוניות בחיינו בזמן קצר. ואז ההישגים הנמוכים "מוכיחים" לנו כמה שהתשובה היא קשה.
האמת היא שכפייה עצמית כזאת היא תשובת-בוסר, שהיא נגד האדם, בבחינת "תשובה מיראה". התשובה האמיתית, טוענת התורה כאן, היא "קרובה אליך" - בעד האדם, בבחינת תשובה מאהבה. התשובה היא התקדמות הדרגתית, מסודרת, ואורגנית, כמו עץ צומח.
תשובה "בשמים" ו"מעבר לים"
התורה ממשיכה לפרט – איפה אנחנו טועים? למשל, אנחנו חושבים שעבודת ה' היא "בשמים", דבר עליון ונשגב, שאינו שייך לבשר ודם כמונו. השלמות היא "למלאכים" בלבד, ואם זה לא מושלם, זה לא שווה. אנחנו חושבים שהתורה היא גם "מעבר לים", כלומר – היא בכלל לא יכולה להתגשם בעולם הזה. העולם שלנו הוא ים, הוא אנדרלמוסיה, ולעבוד את ה' בתוכו הוא רעיון מופרך. החברה שמסביב היא אוקיינוס גועש של ערכים חומריים ושקריים, ספקות וציניות, רדיפת ממון והנאות. היומרה לעבוד את ה' במקום כזה הוא חתירה מייאשת, שחייה נגד גלי אדישות גואים ומאיימים. כל התמונה הזו היא תרכובת של ענווה ומסכנות מדומות – אנחנו רחוקים מתשובה הן מצד עצם טבענו כבני אדם, וכן משום שנפשנו קצרה מלהילחם נגד ההשפעות שמסביב.
אבל אתם טועים, אומר משה רבנו. אימצתם תמונת מציאות לא רלבנטית, שאינה מובילה לשום מקום מועיל. האמת היא שהתשובה היא כבר כאן בארץ, בצד הזה של הים, "קרוב אליך מאוד".
כך אמר המגיד מדובנא באחד ממשליו הידועים, על פי תוכחתו של ישעיהו (מג): "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". משל לאותו שליח דואר שטרח והביא את החבילה הכבדה לבעל הבית. רק פתח בעל הבית את הדלת, ראה את השליח המתנשף, והבין מייד שהשליח כנראה טעה והביא את החבילה הלא נכונה. "זה משלוח של אדם אחר, כי החבילה שלי – קלה." אם יגעת בי, אומר ריבונו של עולם, אז לא אותי קראת. את הקשיים האלה הערמת על עצמך, ולא אני ביקשתי אותם.
תשובה קלה למעשה
מה פירוש "קרוב אליך"? שהתורה אינה נוגדת את טבע האדם, אלא מתאימה לו והולכת איתו. כאשר מיישמים את העיקרון הזה, התשובה היא "קלה". מה זה אומר במציאות? נשתדל להדגים.
מה עושה פעולה קשה, או קלה? מקובל שלפעול מהרגל הוא קל, בעוד ששבירת הרגל נתפשת כאתגר רציני ואפילו קשה. במקום לנסות לשבור הרגל רע, הבה נתבונן בהרגלינו הטובים. שגרת יומנו מלאה מהם! בין הפעולות האוטומטיות  שלנו ישנן מצוות שהן מאוד חשובות – מן ה"מודה אני", דרך תפילות הבוקר, האינטרקציה החברתית ומערכות היחסים עם קרובים וחברים, ועוד. מדובר באותם דברים שאנחנו ממילא עושים, כך שאין הם מצריכים מאיתנו מאמץ רב, אלא שאנחנו עושים אותם בלי לחשוב, ולכן הם דורשים תשובה. ההרגל מוליד זלזול לא מוצדק, וזה מה שעלינו לרפא קודם כל. זה השער. הרב חרל"פ ז"ל (אורי וישעי א) הסביר שהצעד הראשון והקריטי בתשובה עובר דווקא בשער הזה.
העיקרון ש"עבירה גוררת עבירה" קובע, לדעתו, שהאדם הוא טוב וקדוש ביסודו, ובעצם אי אפשר שהוא יחטא, אלא אם כן נגרר לכך בהשפעת חטא קודם. אלא שלפי זה, מאיפה בא החטא הראשון? איך בכלל נולד החטא באופק חייו של האדם, כאופציה ריאלית? הרב חרל"פ השיב שהחטא הראשון אינו ממש חטא, ואפילו לא ביטול מצווה, אלא התרשלות במצווה. כלומר מצווה שאכן קוימה, אך ללא תשומת הלב והחשק הראויים, מה שגורם למצווה להיות "מרושלת" גם בהופעתה המעשית.
ממילא תיקון דבר זה הוא המפתח ודווקא הוא - "קרוב אלינו". מדובר במדרגות ובמצוות שהן כבר מוחזקות בידינו, אך איננו חושבים עליהן. המחשבה פשוטה מאוד: אם ממילא אני עושה את זה – למה שלא אחיה בתוך הדבר, ואקיים אותו בצורה שלמה יותר? זה "קל"! וצעד קטן מצטרף לצעד קטן. הפעולות המושרשות בחיי מכבר, מנוצלות כמנוע להתעלות.
שני צעדים ב"תשובה מאהבה"
בדיוק כאן המקום לתשובה מאהבה, הכוללת שני שלבים. קודם כל - עצם תשומת הלב לעובדה שהפעולה הזו שאנו חוזרים עליה מדי יום היא "מצווה": פעולה רוחנית המבטאת ערך גדול שהוא חלק מזהותנו העצמית. המחשבה על כך, אם נשים אותה "על לבבנו", מעוררת רגש הזדהות ואף התרוממות, ובטבעיות נמצא את עצמנו עושים את הדבר מתוך מודעות לרצון עמוק יותר. ואז, כאשר אנחנו מוקירים את הגדלות שיש בדברים הרגילים האלה, אנחנו מוכנים לשלב הבא – לשאול מה אני יכול לעשות עכשיו יותר טוב, בקלות ובלי "להשתגע"? הגברת השמחה, הזריזות והחשק, תביא גם לשיפור שאפשר לראות בפועל. העיקר הוא להיות בכיוון של תיקון. די בצעד קטן כדי להיות "בתשובה".
המצוות הבאות לנו בקלות הן המצוות הטבעיות לנו. הן קיימות כבר בשגרה, והן אינן דורשות מאיתנו להשתנות הרבה, אלא לבטא את מה שיש לנו כבר בפנים. וודאי שאני מאמין בברכות שאני אומר כל הזמן, אז אם אני כבר מברך – למה לא להיכנס ל"נשמת" הברכה, לכוון ולחוות אותה? כאשר אני עסוק בפרנסתי, אני מוציא לפועל את עולם הערכים שלי: תרומה לחברה ("עולם חסד ייבנה"), המצוינות, "גדול הנהנה מיגיע כפיו", ועוד. המחשבה על כך מעוררת רצון והודאה, וממריצה להקפיד ולעשות דברים בצורה שלמה יותר. או ניקח את ההליכה לבית הכנסת – מה יש מבחינתי במעשה הפשוט הזה? אולי הליכה לקראת קשר עם ה', שיתוף עם הציבור, או התחברות למרכז החיים – כל אחד לפי תפישתו. כאשר חושבים על כך, זיק ההתלבות נדלק, ואפשר בעזרתו אחר כך לרומם את טיב התפילה. באותה גישה אפשר "להעלות" גם מפגשים אישיים מזדמנים, ועוד.
התמודדות עם תקופות "שפל"
במטוטלת חיינו – כאשר זוכה האדם לתקופה טובה של מיצוי והישג, יש לצפות לאחריה לימים של כובד ועייפות. מה מטרתם של הזמנים הירודים האלה, בהם נדמה שאיננו מסוגלים להתרומם מעל עצמנו? אכן, עתה האדם נשאר כפי שהוא, עושה רק מה שטבעי לו, גם בפעילותו הרוחנית. וההפתעה היא, שמצבו הרוחני היסודי אינו תלוי במתח רוחני מקסימלי. הוא מגלה שהוא טוב, גם כאשר הוא לא דוחף את עצמו ואת כוחותיו עד לקצה. אורח חיים הקבוע הוא כבר מלא מצוות כרימון, והוא "בתשובה", גם במצב הזה. המחשבה הזאת מעניקה לנו שמחה ועומק של משמעות.
כדי להיות "בעל תשובה", העסוק בה דרך קבע, צריך לאהוב אותה. אפשר לעשות את זה אם נתמקד בטוב שבנו כדי להפיק ממנו את המירב.
יהי רצון שהקב"ה ישיבנו אליו בלבב שלם ונפש חפצה.

הרב אליקים קרומבין ישיבת הר עציון 
ekrumbein@gmail.com





[1] רמב"ן מפרש שם ש"המצווה" היא מצוות התשובה.