הרב אליקים קרומביין הוא רב בישיבת הר עציון
ובוגר קורס מכוונים ומנחים בכוונה
קיבלתי אותו במייל ומייד שאלתי אם אפשר לשתף
כי הוא נותן כיוון פשוט וקל לתשובה
שמתאימה לנו כעת
כולל הצעות מעשיות
תשובה קשה או תשובה קלה?
שימו לב למשפט הבא - וגם לתגובתכם הפנימית עליה:
"התשובה היא ממש - דבר קל!"
אם אתם כמו רוב האנשים שהם בעלי ניסיון כלשהו ב"שדה התשובה",
מן הסתם הגבתם בחוסר-אימון ("שטויות!"), או אולי במשיכת כתפיים צינית
("מה עוד חדש"?).
אבל מה נעשה נגד פסוק מפורש שכולנו מכירים, האומר את אותו הדבר, רק בשפה
"מקראית" נשגבה? תקראו:
"כי המצוה הזאת
אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר, מי יעלה
לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותנה ונעשנה; ולא מעבר לים היא... ; כי קרוב אלך
הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו."
הרמב"ם במורה נבוכים טוען טענה דומה לגבי עבודת ה' בכלל – זה לא
כל כך קשה! בעיניו, זהו חידוש מרכזי של התורה, המבדיל בינה לבין שיטות דתיות
אחרות: "שתורת הא-ל הזאת שמשה רבנו נצטווה בה...
באה רק להקל את עבודת הפולחן ואת המטלות" (חלק ג, מז). הפסוק שהבאנו לעיל תואם להשקפתו של הרמב"ם, במיקוד על
מצוות התשובה.
אם התורה אומרת שזה לא קשה, מדוע אנחנו בפועל מסתבכים? המענה לשאלה
זו רמוז אף הוא באותו פסוק. "לא בשמים היא לאמר..." – הנקודה
היא: מה אתה "אומר"? אם תפישת המציאות
שלך היא - שזה קשה, בפועל תגלה שאכן זה כך. יש לנו טעויות היקרות לנו מאוד,
ומכיוון שאיננו רוצים לוותר עליהן, אנו "מוצאים" בקלות את הדרך להוכיח
אותן. ואז אנחנו אומרים שאנחנו יודעים – מניסיון - שזה תהליך מלא קשיים.
אבל יותר ממה שהקושי מוכיח את התפישה, מסתבר שהתפישה היא שיוצרת את הקושי.
מכיוון שזה "אמור" להיות קשה, אנחנו עושים את זה בדרך כזאת, שמראש אין
בה הרבה הבטחת הצלחה – כופים על עצמנו מהפכות גדולות או קיצוניות בחיינו בזמן קצר.
ואז ההישגים הנמוכים "מוכיחים" לנו כמה שהתשובה היא קשה.
האמת היא שכפייה עצמית כזאת היא תשובת-בוסר, שהיא נגד האדם,
בבחינת "תשובה מיראה". התשובה האמיתית, טוענת התורה כאן, היא
"קרובה אליך" - בעד האדם, בבחינת תשובה מאהבה. התשובה היא התקדמות
הדרגתית, מסודרת, ואורגנית, כמו עץ צומח.
תשובה "בשמים" ו"מעבר לים"
התורה ממשיכה לפרט – איפה אנחנו טועים? למשל, אנחנו חושבים שעבודת ה'
היא "בשמים", דבר עליון ונשגב, שאינו שייך לבשר ודם כמונו. השלמות היא
"למלאכים" בלבד, ואם זה לא מושלם, זה לא שווה. אנחנו חושבים שהתורה היא
גם "מעבר לים", כלומר – היא בכלל לא יכולה להתגשם בעולם הזה. העולם שלנו
הוא ים, הוא אנדרלמוסיה, ולעבוד את ה' בתוכו הוא רעיון מופרך. החברה שמסביב היא
אוקיינוס גועש של ערכים חומריים ושקריים, ספקות וציניות, רדיפת ממון והנאות.
היומרה לעבוד את ה' במקום כזה הוא חתירה מייאשת, שחייה נגד גלי אדישות גואים
ומאיימים. כל התמונה הזו היא תרכובת של ענווה ומסכנות מדומות – אנחנו רחוקים
מתשובה הן מצד עצם טבענו כבני אדם, וכן משום שנפשנו קצרה מלהילחם נגד ההשפעות
שמסביב.
אבל אתם טועים, אומר משה רבנו. אימצתם תמונת מציאות לא רלבנטית,
שאינה מובילה לשום מקום מועיל. האמת היא שהתשובה היא כבר כאן בארץ, בצד הזה
של הים, "קרוב אליך מאוד".
כך אמר המגיד מדובנא באחד ממשליו הידועים, על פי תוכחתו של ישעיהו
(מג): "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". משל לאותו שליח דואר
שטרח והביא את החבילה הכבדה לבעל הבית. רק פתח בעל הבית את הדלת, ראה את השליח
המתנשף, והבין מייד שהשליח כנראה טעה והביא את החבילה הלא נכונה. "זה משלוח
של אדם אחר, כי החבילה שלי – קלה." אם יגעת בי, אומר ריבונו של עולם,
אז לא אותי קראת. את הקשיים האלה הערמת על עצמך, ולא אני ביקשתי אותם.
תשובה קלה למעשה
מה פירוש "קרוב אליך"? שהתורה אינה נוגדת את טבע האדם, אלא
מתאימה לו והולכת איתו. כאשר מיישמים את העיקרון הזה, התשובה היא "קלה".
מה זה אומר במציאות? נשתדל להדגים.
מה עושה פעולה קשה, או קלה? מקובל שלפעול מהרגל הוא קל, בעוד ששבירת
הרגל נתפשת כאתגר רציני ואפילו קשה. במקום לנסות לשבור הרגל רע, הבה נתבונן בהרגלינו הטובים. שגרת יומנו מלאה מהם! בין הפעולות
האוטומטיות שלנו ישנן מצוות שהן מאוד
חשובות – מן ה"מודה אני", דרך תפילות הבוקר, האינטרקציה החברתית ומערכות
היחסים עם קרובים וחברים, ועוד. מדובר באותם דברים שאנחנו ממילא עושים, כך שאין הם
מצריכים מאיתנו מאמץ רב, אלא שאנחנו עושים אותם בלי לחשוב, ולכן הם דורשים תשובה. ההרגל
מוליד זלזול לא מוצדק, וזה מה שעלינו לרפא קודם כל. זה השער. הרב חרל"פ
ז"ל (אורי וישעי א) הסביר שהצעד הראשון והקריטי בתשובה עובר דווקא בשער הזה.
העיקרון ש"עבירה גוררת עבירה" קובע, לדעתו, שהאדם הוא טוב
וקדוש ביסודו, ובעצם אי אפשר שהוא יחטא, אלא אם כן נגרר לכך בהשפעת חטא קודם. אלא
שלפי זה, מאיפה בא החטא הראשון? איך בכלל נולד החטא באופק חייו של האדם, כאופציה ריאלית?
הרב חרל"פ השיב שהחטא הראשון אינו ממש חטא, ואפילו לא ביטול מצווה, אלא התרשלות
במצווה. כלומר מצווה שאכן קוימה, אך ללא תשומת הלב והחשק הראויים, מה שגורם למצווה
להיות "מרושלת" גם בהופעתה המעשית.
ממילא תיקון דבר זה הוא המפתח ודווקא הוא - "קרוב אלינו". מדובר
במדרגות ובמצוות שהן כבר מוחזקות בידינו, אך איננו חושבים עליהן. המחשבה פשוטה
מאוד: אם ממילא אני עושה את זה – למה שלא אחיה בתוך הדבר, ואקיים אותו
בצורה שלמה יותר? זה "קל"! וצעד קטן מצטרף לצעד קטן. הפעולות המושרשות
בחיי מכבר, מנוצלות כמנוע להתעלות.
שני צעדים ב"תשובה מאהבה"
בדיוק כאן המקום לתשובה מאהבה, הכוללת שני שלבים. קודם כל - עצם תשומת
הלב לעובדה שהפעולה הזו שאנו חוזרים עליה מדי יום היא "מצווה": פעולה
רוחנית המבטאת ערך גדול שהוא חלק מזהותנו העצמית. המחשבה על כך, אם נשים אותה
"על לבבנו", מעוררת רגש הזדהות ואף התרוממות, ובטבעיות נמצא את עצמנו
עושים את הדבר מתוך מודעות לרצון עמוק יותר. ואז, כאשר אנחנו מוקירים את הגדלות
שיש בדברים הרגילים האלה, אנחנו מוכנים לשלב הבא – לשאול מה אני יכול לעשות עכשיו
יותר טוב, בקלות ובלי "להשתגע"? הגברת השמחה, הזריזות והחשק, תביא גם
לשיפור שאפשר לראות בפועל. העיקר הוא להיות בכיוון של תיקון. די בצעד קטן כדי
להיות "בתשובה".
המצוות הבאות לנו בקלות הן המצוות הטבעיות לנו. הן קיימות כבר בשגרה,
והן אינן דורשות מאיתנו להשתנות הרבה, אלא לבטא את מה שיש לנו כבר בפנים. וודאי
שאני מאמין בברכות שאני אומר כל הזמן, אז אם אני כבר מברך – למה לא להיכנס ל"נשמת"
הברכה, לכוון ולחוות אותה? כאשר אני עסוק בפרנסתי, אני מוציא לפועל את עולם הערכים
שלי: תרומה לחברה ("עולם חסד ייבנה"), המצוינות, "גדול הנהנה מיגיע
כפיו", ועוד. המחשבה על כך מעוררת רצון והודאה, וממריצה להקפיד ולעשות דברים בצורה
שלמה יותר. או ניקח את ההליכה לבית הכנסת – מה יש מבחינתי במעשה הפשוט הזה? אולי הליכה
לקראת קשר עם ה', שיתוף עם הציבור, או התחברות למרכז החיים – כל אחד לפי תפישתו. כאשר
חושבים על כך, זיק ההתלבות נדלק, ואפשר בעזרתו אחר כך לרומם את טיב התפילה. באותה
גישה אפשר "להעלות" גם מפגשים אישיים מזדמנים, ועוד.
התמודדות עם תקופות "שפל"
במטוטלת חיינו – כאשר זוכה האדם לתקופה טובה של מיצוי והישג, יש
לצפות לאחריה לימים של כובד ועייפות. מה מטרתם של הזמנים הירודים האלה, בהם נדמה
שאיננו מסוגלים להתרומם מעל עצמנו? אכן, עתה האדם נשאר כפי שהוא, עושה רק מה שטבעי
לו, גם בפעילותו הרוחנית. וההפתעה היא, שמצבו הרוחני היסודי אינו תלוי במתח רוחני
מקסימלי. הוא מגלה שהוא טוב, גם כאשר הוא לא דוחף את עצמו ואת כוחותיו עד לקצה. אורח
חיים הקבוע הוא כבר מלא מצוות כרימון, והוא "בתשובה", גם במצב הזה.
המחשבה הזאת מעניקה לנו שמחה ועומק של משמעות.
כדי להיות "בעל תשובה", העסוק בה דרך קבע, צריך
לאהוב אותה. אפשר לעשות את זה אם נתמקד בטוב שבנו כדי להפיק ממנו את המירב.
יהי רצון שהקב"ה ישיבנו אליו בלבב שלם ונפש חפצה.
הרב אליקים קרומבין
ישיבת הר עציון
ekrumbein@gmail.com
