Translate

מכללת כוונה

יום רביעי, 24 באפריל 2013

פרדוקס הרצון


תמלול הרצאת מתי וכסלר בכנס אומנות השינוי למען הראל דבוש

לרפואתו של הראל דבוש אני מבקש לעסוק היום בנושא – "איך מגיעים למקור", "איך מתחדשים".

פרדוקס הרצון
ככל שהמטרה יותר ספציפית – הרצון הפנימי מתעורר.
יש פה פרדוקס בתוך ה"רצון": יש לו "פנים" ו "חוץ".
בעברית המילה "רצון" מכילה שני דברים: האחד – מה מניע אותי לעשות דברים ולמה זה חשוב לי מה שאני רוצה,  והדבר השני הוא הרצון בפועל, מטרות מסויימות.
ניקח דוגמה פשוטה: אני רוצה לקנות למשפחתי בית.
למה זה חשוב לי? זה חשוב לי בגלל המשפחתיות, יציבות למשפחה שלי. יציבות ומשפחתיות הן הסיבות הפנימיות.  בסופו של דבר אני רוצה בית מסוים במקום מסוים ובצורה מסוימת.
וכשאני מפנטז על איזה בית ספציפי יהיה לי,  זה דווקא מעורר לי את החשק ליציבות ולמשפחתיות, וכמה זה יהיה לי נעים וטוב.
אבל האמת היא שאנחנו לא חייבים את המטרות במציאות בשביל להשיג את היציבות והמשפחתיות.
כלומר: את היציבות והמשפחתיות  אפשר לבטא בהרבה דרכים אחרות. יש אין-סוף דרכים לבטא יציבות ומשפחתיות. ומי יודע...? אולי לא הכרחי שתהיה לי דווקא הדירה הספציפית הזו כפי שחלמתי עליה, כמו שלא הכרחי שהיא תהיה שלי, גם דירה שכורה זה  טוב.
אז איך אנחנו מתייחסים ל-מה בדיוק חשוב לנו יותר?
מה שחשוב לנו יותר זה החלק הפנימי.
וכאן הפרדוקס: דווקא ככל שאני אהיה יותר ספציפי – הרצון הפנימי יתעורר יותר.

דוגמה נוספת: כדי להשיג את המשפחתיות, מישהו רוצה להתחתן.
אז כמובן שהרצון הכללי להתחתן הוא חלש מהרצון לאשה ספציפית או לבן-זוג ספציפי שאותו הוא רוצה.
כמובן ששם הרצון הפנימי הוא הרבה יותר נוכח. ואנחנו נמצאים במלכודת.
כי כל פעם שאנחנו באים לרצות משהו מאד מסוים – מצד אחד אנחנו רוצים להישאר בטוחים. שמא הצורה הספציפית הזו היא לא הנכונה ביותר בשבילנו או לא הטובה ביותר בשבילנו... אולי היא מוגבלת לפי התפיסה שלנו כרגע. כי יש הרבה דברים שבעבר חשבנו ש"כך אנו רוצים", ועם הזמן למדנו לראות את הדברים אחרת... אז אולי לא כדאי להתעקש על מטרה ספציפית...?
מצד שני, בלי להתעקש על מטרה ספציפית, העולם הפנימי בעצמו לא מתעורר באותה עוצמה כפי שהיינו רוצים.

הרצון – הוא היסוד הכי חשוב באישיות שלנו. בקבלה הוא מתואר כ"ספירה הראשונה בין עשר הספירות". זהו הבסיס של האישיות, משם מתחילים הדברים. אנחנו רוצים להפעיל את הכוח הכי גדול באישיות שלנו כדי להשיג את הדברים שאנחנו רוצים.
אפילו המשפט הזה "להשיג את הדברים שאנחנו רוצים" – הוא משפט שמייצג את הבעיה: כי אולי אנחנו רוצים להשיג לאו דווקא את הדברים האלה.
זהו רעיון הפרדוקס של הרצון: אני לא יכול לרצות בצורה מאד חזקה אם אין לי רצון ספציפי, ואני רוצה להשתמש בכל כוחות האישיות שלי כדי להגיע למקומות העמוקים ביותר בתוכי ולהשיג תוצאות ברמה הכי גבוהה.



רצון פנימי וחיצוני
מה המטרה במציאות? למה זה חשוב לך?

יש ברצון שלנו פנים וחוץ. כל אחד מאיתנו יכול לקחת כל נושא שעומד בחייו כרגע ולשאול את עצמו שתי שאלות: 1. מה המטרה במציאות? 2. למה זה חשוב לך? מהו הערך המניע, הנסתר?
המטרה במציאות היא הצד החיצוני של הרצון. זו לא אמירה שיפוטית, אלא הרצון כפי שהוא נראה במציאות.
לרצון שלנו יש פנימיות וחיצוניות.
נתמקד בשאלה "למה זה חשוב לי":
ההבחנה בין הפנימיות של הרצון לבין המטרה במציאות שאותה אנחנו רוצים להשיג (חיצוניות הרצון) – היא הבחנה מאד שימושית וחשובה. לקראת כל החלטה שאנחנו רוצים לקבל – צריך ללמוד לקבל ולהעמיק את הרצון בצד הפנימי שלו.
אני רוצה להעמיק בשאלה - איך המחשבה/ הכוונה/ הרצון שלי גורם לשינוי במציאות. אפילו במובן המיסטי, אם זו "קארמה" מעולם הבודהיזם, או מושג של דמיון (מה שאני יכול לדמיין אני יכול לעשות!) ואני חושב שבתוך העולם היהודי – הניסוח הנכון לזה יהיה: "כוונה יוצרת מציאות". הכוח שיוצר את השינוי הוא הכוח של הרצון.
כדי להרחיב נושא זה נעמיק בשאלה של "למה זה חשוב לי", מהו הערך המניע.

"וזה חשוב לך כי..."
לצורך הדיון כל אחד יתמקד בנושא מסוים. אני אתייחס כרגע לכוס התה שאני שותה כעת.
אני שואל את עצמי –  "למה כוס התה הזו חשובה לי", ואני עונה: "כי אני רוצה שהדיבור יזרום לי יותר בקלות ושעל אף הצינון שלי תצליחו לשמוע אותי טוב."
"ולמה זה חשוב לי שתשמעו אותי טוב?" חשוב לי כי אני מאד רוצה להעביר את המסר בצורה טובה, אני רוצה להרגיש בטוח כשאני מעביר את המסר.
"ולמה זה חשוב לי"... כי המסר הזה מאד יקר לי. חשוב לי להבהיר את נקודת הכוונה והרצון ביהדות, כי נושא זה מאד חשוב וקרוב לליבי.
"ולמה זה חשוב לי להעביר את הנושא של היהדות ושילוב של כלים מעולמות אחרים?... "כי אני מרגיש שזה המקום שלי, זה מה שאני עושה בחיים, זה הייעוד שלי"
"ולמה חשוב לי לעשות את הדבר הזה?".. כאן אני מגיע לרגע שאין לי כבר מילים.

בשאלות הללו אני עובר כל הזמן "קומות".
לקומות הללו יש ביטוי בקבלה, בדרגות הבאות:
נפש.. רוח.. נשמה.. חיה.. יחידה.
אלה שמות לרבדים השונים באישיות שלנו, בנשמה שלנו.
נפש – הכוונה לחיוניות הגוף.
רוח – הכוונה לעולם הרגשות והחוויות.
נשמה – עולם ההכרה.
חיה – זה כשאני מתחבר לדברים שהם מעבר אלי, "התחברות למקור".
ו"יחידה" – זה המקומות הממש גבוהים, שם אין לי כבר מה להגיד מרוב שזה גבוה: "אין לי מילים".

לפני שבועיים, בקורס מכוונים, שוחחתי עם ידידה. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות השבוע.
היא רצתה לטפל בעציצים. העציצים חשובים לה ואיכפת לה, והיא רוצה לתת.
לתת בשבילה זו התחברות למקור.
(זה תרגיל בהעמקה, למידה בחברותא, גם אתם תוכלו להעמיק ולבדוק שמתחת לכל רצון שיש לנו במציאות – נמצא רצון יותר גדול, יותר פנימי ויותר כללי).
ידידתי רוצה שהעציצים שלה יפרחו, שיהיה לה יפה בבית ( = אזור הנפש, חיוניות הגוף).
מעל זה – היא רוצה לתת (ברמת הרוח). מבחינתה אפשר לתת גם לעציצים.
מעל זה (רמת ההכרה) היא מבינה שלתת זה מה שחשוב לה בחיים, היא אשה שמאד אוהבת לתת.
וברמת ה"חיה" וה"יחידה"- אנשים כבר יוצאים מהאישיות הפרטית שלהם, ועל השאלה "למה אתה עושה את זה" יענו:"זה יהיה לדורות הבאים".

הרבה אנשים יוצאים מהאישיות הפרטית שלהם ומגיעים לנקודה שבה אנחנו מחוברים.
נמצאים במקום מופשט שהוא מעבר לגוף שלנו.
גם מבחינה גופנית נדמיין את הרמות השונות בהתאם לגוף:
נפש- חיוניות הגוף- נמצאת בכל הגוף, מיוצגת בדם.
החווייה של רוח ורגש זהו האיזור הפסיכולוגי, הלב.
נשמה והכרה – באיזור הראש.
חיה – דימוי של אור ירח ושמש, מקור אור שהוא מעבר לגוף שלי, מעל לראשי.
ויחידה – זהו מרחב האינסוף שם אין לי צורה לחלוטין.
כשאנו עושים תהליך כזה – אנחנו גם מחזקים את הרצון, כי אנחנו משתהים ברצון, וזהו בעיקר הרצון הפנימי.

אם ניקח את הדוגמה של הראל דבוש:
המושג של לרצות בשביל לשנות הוא מושג של תפילה.
כי מה אנחנו עושים בתפילה? אנחנו עומדים ורוצים... בלי בעצם לעשות.
זו נקודה חשובה, שנמצאת ברקע השיחה שלנו, כי רוב האנשים שמתמודדים בפרדוקס של הרצון – מנסים לעשות דבר, לפתור בעייה, הם בעולם המעשה.
עולם המעשה הוא עולם מאד קשה ומסובך.. לכן חשוב שהעולם הפנימי יהיה מאד שלם לפני שניגשים ממנו אל המעשה עצמו, ואז הדברים נהיים יותר קלים.
אחת המיומנויות שאנשים לא לומדים היא פשוט: "לרצות".
פשוט לעמוד ולרצות, בלי לעשות דבר.
הערך והמקום והכבוד שיש לפעולת הרצייה כשלעצמה – יש להם כוח מאד גדול.
גם לפיתוח העולם הפנימי, וגם עצם הדבר הזה (לרצות) כשלעצמו – עושה משהו.
אנחנו צריכים ללמוד להיות במקום של הרצון, עוד לפני שניגשים לפעילות.
בעצם, מונח זה, כל מי שמתפלל כל בוקר – עושה אותו.
כאשר התפילה נעשית כמו שצריך, זו פעולה של השתהות ברצון.
מה זה אומר להשתהות ברצון? לעמוד ולרצות באופן יזום.

ננסה לבדוק מה זה אומר שאנחנו מבקשים על מישהו אחר (אחר-כך יהיה יותר פשוט להבין מה זה אומר עלינו):
ברמת הנפש/ חיוניות הגוף: לחשוב על הילד, על הגוף שלו, על הקרחת שלו, על כאבים שסובל, כל מה שקשור לעולמו הפיזי. מצב של סכנה. המימד הפיזי.
אחר כך נעלה לדבר על הרמה הרגשית: על זה שאיכפת לי. איכפת לי מהילד הזה. "איך איכפת לי?" והרי אינני מכיר אותו, רק ראיתי סרטון ביוטיוב. ובכל זאת אנו מתחברים אליו כאשר אנו רואים אמא שדואגת לבנה הקטן. זה מעורר את רחמינו. מתעוררת בנו הזדהות רגשית. כאן אנו כבר מעמיקים את השיחה: עושים סוג של עבודה עם עצמנו ב"לרצות", מתבוננים ומעמיקים את הרצון שלנו.. את הנוכחות שלנו ברצון שלנו.
ממשיכים בתהליך ההעמקה: אנחנו חושבים על המשפחה שלו שנפגעת ככה, על הכאב שלה. כאן נכנס נושא ההכרה: אנחנו יכולים לראות שיש הרבה אנשים שסובלים מזה, שנפגעים מהסרטן.. כ"כ הרבה ילדים. וכמה זה חשוב, בכלל, שאנחנו כאנשים נעזור לאנשים אחרים שסובלים.. שהחברה תהיה איכפתית. כמה זה בעל ערך... כל ההתגייסות של ירון לעזרה.
הרבה אנשים אוהבים להיתרם ולתרום. וברגע שמישהו מציע להם את זה – זה קל להם. ולכן אנחנו, כמה אנחנו "צריכים" את הראל (ואינני מכיר אותו) כדי שנוכל להתגייס ולתרום. וזה לא סתם שהוא עבר מסך.. כנראה שיש בו איזה חן מיוחד.. יכולת להתבטא.. יש בו איזה משהו שאינני יודע להגדיר אבל יכולתי להתפלל עליו ממקום קצת יותר אמיתי.
נמשיך בתהליך: "חיה / התחברות למקור": אני שואל את עצמי  על "המקור של החיים". על הסבל שיש בחיים בכלל. אם אני רוצה למקד את התפילה שלי אני מתחיל פה לחשוב על משהו כללי יותר.. על כל חולי עם ישראל. ובדוגמה שלנו: ברגע שאיכפת לי לא רק על הראל הספציפי – מתחיל לחשוב על כל ההתארגנות, ואני שם לב לתנועה של החיים בעולם, שהחיים זורמים, והחיים זורמים בין אנשים.
ככל שאני אשתהה יותר – ופה אני מגיע לרובד שבו אני כבר מרחף מעל לצרות הפרטיות שלי ויותר איכפת לי מהצרות של העולם באופן כללי – אז אני יכול להתפלל עליו ועל עוד הרבה אנשים. באותה הזדמנות ש"נפתח לי הלב" – התפילה שלי היא לא רק על הילד הזה. כמובן שמאד חשוב לי הילד הזה אבל זה נפתח, מתרחב.
אני גם מאמין שאמו, כאשר היא מתפללת עליו, היא רואה עוד ילדים סובלים, וגם עליהם היא מתפללת. כי כבר ליבה פתוח. היא כבר נמצאת במקום פנימי של תפילה ואהבה מאד גדולה, וזה מתפשט למקומות הרבה יותר גבוהים.
ברובד של היחידה: מי שמתחבר בצורה מאד עמוקה לאיכפתיות שלו לבני אדם – מתחבר גם לקדוש ברוך הוא.. למקור של החיים.. לשמחה.. והנתינה והאהבה. אם אתה עושה את התהליך הפנימי הזה ומתפלל ככה על בן-אדם – אז אתה יכול להגיע לנקודה פנימית מאד גבוהה , וכאשר אתה מגיע למקום הזה – משם אפשר באמת להביא רפואה. זה בעולם של התפילה, וזה נכון גם לגבי מטרות בחיים.
מכאן המושג: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

אני רוצה להצביע כאן על הפרדוקס של הרצון:
אם לא הייתי מתחיל מהראל דבוש - המקרה הספציפי המוכר שאיכפת לי ממנו ושעליו אני מתפלל – היה לי הרבה יותר קשה להגיע לרמות הגבוהות של הרצון. וכשאני כבר מגיע למעלה, לעומקו של הרצון הפנימי – האדם הפרטי הוא רק אחד מכלל האנשים שעליהם אני מתפלל.
רק כאשר אגיע למעלה, למקום הרבה יותר כללי ועמוק באישיות שלי שהוא לא מצומצם רק לפרטי שלי – אני אוכל להעביר עוצמה של רצון ורפואה ומה שצריך – למטה, לאדם הספציפי. וזה יכול להיות גם לגבי עצמי.

עכשיו ניקח דוגמה אחרת שאיננה מעולם הרפואה.
אדם מנסה להשיג לעצמו בת-זוג.
ברמת הנפש – הוא רוצה להשיג בת-זוג, וחושב על זה שיש לו צרכים פיזיולוגיים (חיוניות הגוף), כגבר או אשה.
ברמת הרוח/ רגש: הוא רוצה חבר, חברה לחיים.
ברמת ההכרה: חושב למה הוא פה בחיים, רוצה להשאיר מעצמו לדור הבא.. המשכיות. אלה דברים שחשובים לו והוא מבין שללא משפחה לא יוכל להשיגם.
ברמת החיה: הוא חלק ממשפחת האדם.
ככל שהאדם יגיע יותר גבוה בהעמקת הרצון שלו – הוא יותר יתחבר ויביא יותר עוצמה לתהליך הספציפי של חיפוש בת הזוג. זאת העוצמה הפנימית.

כאן שוב ראינו את הפרדוקס של הרצון:
מצד אחד – כמה שאני יותר ספציפי, העניין יותר נוגע בי ואני יכול לעורר את הרצון שלי. וככל שאני מעמיק ועולה ברבדים יותר גבוה – בסופו של דבר המצב הפנימי מתעורר, והמצב הפנימי מקרב אותנו לקדוש ברוך הוא. זהו מצב יותר מופשט ויש בו עוצמות.
מצד שני – את העוצמות הללו אפשר אח"כ להוריד למקום הרבה יותר ממוקד, ארצי, ספציפי. אבל רק אם "ביקרתי" למעלה, בהעמקת הרצון. וזו הטענה שאני טוען לגבי איך מתפללים ואיך משיגים דברים בחיים. יש ראשי תיבות מפורסמים: נר"נ-ח"י (נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה). זה שימושי לזכור את שלבי העבודה הפנימית, לזכור את הקומות, הרבדים, לעלות בהם. העיקר הוא לראות ולהבין שלרצון יש רבדים ויש עומקים.

"כוונה יוצרת מציאות"
אני רוצה לגשת לעניין התפילה, אך לפני כן אחדד עוד משהו שקשור לפרדוקס הרצון:
הרבה אנשים – בעיקר בתחום האימון וההתפתחות האישית, יש להם את האימרה – "כוונה יוצרת מציאות", או "מחשבה יוצרת מציאות".
יש לנו קצת אמביוולנטיות לגבי מושג זה. כי אנחנו לא תמיד יודעים ובטוחים שמה שהאדם רוצה זה הדבר הכי טוב ונכון עבורו.
(זוכרים את הסיפור על האדם שכל חייו רצה לזכות בלוטו, אך כאשר זכה – חייו השתנו ולא לטובה.)
אז מהי הגישה הנכונה להשיג משהו שאנחנו רוצים? ואיך אנחנו ניגשים לזה בצורה נכונה?
זה קשור לפרדוקס הרצון: אם אני רוצה להשיג תוצאות מאד מסויימות במציאות – או שאני רוצה לרצות בצורה יותר כללית, ולאפשר גמישות מסוימת בדרך שבה אני אשיג את הדבר.
הנוהג שמקובל בתחום שלנו, זה שאומרים לאדם שנמצא מול מכשול - "עזוב את הדרך.. בוא נראה מה אתה רוצה להשיג.. את המגבלות שיש לך לגבי הדרך עזוב בצד.. בוא נדמיין את המציאות שאתה רוצה בצורה מושלמת, ואז כבר נגיע.."
מתוך הנחה שהמיגבלות נמצאות בדרך, אנחנו רוצים לדלג עליהן באמצעות תרגיל בדמיון.
אני חווה הרבה פעמים שמה שאנשים מדמיינים לא תמיד נובע מהמקומות העמוקים, ולא מהרצון הפנימי ביותר, אלא מרצונות שטחיים או מתפישות שטחיות לגבי מה הם רוצים מהחיים.
מצד שני אנחנו לא רוצים לחסום אף אחד ולהגיד לו אל תעשה..

אספר סיפור:
באתי למוסד חינוכי, לאמן צוות מורים. המנהל אמר שהוא מוטרד מהכלים הללו, כי אחד מאנשי הצוות בעבר כתב לעצמו חזון לעוד 20 שנה.. ובחזון היתה אישה צעירה והוא הלך בעקבות חזונו, עזב את אשתו וביתו, והלך עם האשה האחרת.
השאלה שהפחידה את אותו מנהל היא – האם כל מה שאנשים רוצים זה בסדר.
התשובה היא, כמובן, לא.
והאם כל מה שאנשים רוצים זה לטובתם.. וגם על כך התשובה היא לא.
מצד שני אנחנו יודעים שהטכניקות הפרקטיות של "לדמיין את הרצון והמטרה" – עובדות. המטרות מושגות. ולא היינו רוצים לוותר עליהן לחלוטין.
השאלה היא – איך אנחנו ניגשים נכון לכל המקום הזה.
במקורות היהודיים יש לכך הרבה תשובות. אני אתמקד כאן בדרך אחת, זו הדרך שהרב קוק מתאר – כתהליך עם תפילה.


קטע מכתבי הרב קוק ("אורות הקודש", חלק ג):
"ודאי הוא שתכונת התפילה  שהיא פועלת – היא מפני התעמקות הרצון.
ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון הכללי, רצון היוצר אשר נעשה בחפצו כל."

"ודאי הוא שתכונת התפילה שהיא פועלת – היא מפני התעמקות הרצון", זוהי טענה מהפכנית.
עד עתה חשבנו שתפילה פירושה: האדם מתפלל/מבקש , והקב"ה נותן.
אך הרב קוק מציג את התפילה בדרך שונה לחלוטין:
"זה שאני מעמיק ברצון שלי – זה מה שיוצר את התוצאה המקווית שביקשתי בתפילה.
"ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון הכללי, רצון היוצר אשר נעשה בחפצו כל",
כלומר: הרצון שלנו הוא רק שביב, פירור, ניצוץ קטן, שמגיע מהמקור שלו. והמקור שלו הוא רצונו של הקב"ה.  הרב קוק מתאר את הקב"ה בכמה תארים:
"הרצון הכללי", "הרצון היוצר", "אשר נעשה בחפצו כל".
בעברית "חפצו" – מבטא את "רצונו". מושג שגם בו נמצא הפרדוקס של הרצון, כי "חפצו" זה רצון יותר קונקרטי.
יש לנו כאן "רצון היוצר", "הרצון הכללי", ו"חפצו כל".



בעברית רצון ויצירה הן מילים מאד קשורות.
היוצר: הקב"ה הוא המקור של הרצון.
יש את הרצון הפרטי שלי ויש את הרצון הכללי, שנוגע לכל העולם. הוא גדול, רחב, והוא המקור לכל הרצונות הפרטיים.

פעולת התפילה פועלת בעת התעמקות הרצון: כשהרצון שלי (המתפלל) – מתעמק.
למה מתכוון הרב קוק באומרו "התעמקות הרצון"? כך הוא חווה את התפילה שלו.
מבחינה תיאולוגית – למה הרצון שלנו מתעמק, למה הרצון משפיע, למה התפילה משפיעה?
מכיוון שהרצון שלנו הוא חלק מרצונו של הקב"ה, אז יש לו אותן סגולות, אותן כוחות. וכמו שהרצון של הקב"ה יכול לברוא את העולם ויכול לעשות כל דבר שהוא רוצה (שהרי הוא ברא את העולם ברצונו) – מכך שגם לגבי הרצון שלנו – כל מה שאנו נרצה – יתממש. כי האישיות שלנו והנשמה שלנו בנוייה כך שהרצון שלנו הוא כמו הרצון של הקב"ה.

אבל יש לזה כמה תנאים ומגבלות:

"אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשורשו, על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפילה, המתלקח ביותר התפרצות החפץ וההעתרה." (המשך ציטוט מהרב קוק)
כלומר: יש לזה מידה. לא כל אחד, כל מה שהוא רוצה יקום ויתממש. זה תלוי במדרגות. העבודה שאנחנו יכולים לעשות היא כדי שהרצון שלנו ישפיע יותר.
המילה: "סגולה". יש לנו מין כוח, יכולת בנפש, של הרצון היצירתי. כלומר "רצון היוצר". לא רק רצון של חפצים אלא רצון שיוצר דברים בעצמו, ויכול להגיע לאנשהו.
ביאורים: "השתקעות" – מילה הדומה ל"התעמקות", "השתרשות", חוויה שמזכירה את העמקת הרצון. תיאור של הרצון שלנו המתעמק, משתקע לשורשו. הכוונה שרק כאשר אנחנו באמת משתרשים – מתחזקים  בתוכו – אזי הוא משפיע.
".. זאת הסגולה של הרצון היצירתי לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשורשו" , כלומר: זה נכון שאני חלק מהרצון הכללי של הקב"ה והרצון שלי הוא כולו משם, אבל היכולת שלו לפעול מחוברת לשורש שלו. כלומר: היכולת שלו לפעול מתקיימת רק במידה והוא קשור לשורש שלו.
"..על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפילה.. " יש פה תיאור של פרדוקס הרצון. השגת המבוקש: התוצאה שאנו רוצים להשיג: רוצים שהראל יהיה בריא/ רוצים בית/ רוצים בת-זוג.. רוצים משהו.
כי התפילה הרי מתחילה מפה: מתחילה מאותו משהו שאני רוצה ואני מבקש.
"..המתלקח ביותר התפרצות החפץ וההעתרה" פה אנחנו מגיעים לעולם הרגש.
אם קודם "השגת המבוקש" היתה ברמת הנפש (משהו שאני רוצה להשיג), פה "מתלקח ביותר התפרצות החפץ וההעתרה" – תיאור של אדם שמאד מאד רוצה משהו מסוים והוא כולו בסערת רגשות בתוך התפילה הזאת, אבל – עם כל הכבוד לסערת רגשותיו בתפילה – זה עדיין לא מספיק. כי זה לא העניין כמה זה היה מרגש, העניין הוא כמה זה מחובר לרובד גבוה יותר.
כי אותם רגשות והתפרצות לא היו יכולים להתקיים "מצד עצמם".

"מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל. בזה הם מתגלים בטבעם. ופרטי החפצים חוזרים לכלליהם, והכל נעשה בסגולה העצמית להם, מתעצמים אז בתכונתם היסודית שהוא החפץ האלוהי."
כאן קורה משהו: אותם רגשות, אותם רצונות, מתגלים בתפילה "בזה הם מתגלים בטבעם", ו"הכל נעשה בסגולה העצמית להם"... ביאור: אותו הרצון הזה – השגת המבוקש – והתפילה המתלהבת הזאת – "היא מתגלה בטבעה", כלומר: יש לנו בתוך הטבע שלנו, בטבע של הנשמה שלנו "סגולה העצמית להם", "מתעצמים אז בתכונתם היסודית, שהיא החפץ האלוהי". זה בעצם הפרדוקס: כלומר – אם הרצון שלי הוא יותר כללי, יותר מופשט, אז אני לא ארצה את הדבר הספציפי, כלומר אם אני מתפלל על כל חולי עם ישראל, האם חשוב לי באותה מידה הילד הקטן הספציפי הראל.

הרגע של המעבר (מהכללי לפרטי) הוא הרגע החשוב שקורה בתפילה.
כש"פרטי החפצים חוזרים לכלליהם", שאותו חפץ פרטי – הופך למשהו יותר כללי, לשורש, לאיכפתיות שלי לבני אדם, לכלל האנושות, שאנשים יהיו בריאים וטוב להם.
זה משהו שהוא חלק מהסגולה העצמית שלנו, כלומר חלק מהעצמיות שלנו (לא לדאוג רק למה שחשוב לנו) הוא דווקא היסוד הרוחני והרחב יותר שנמצא בתוכנו.
תפילה כזאת שמדברת על חיבור למקומות יותר כלליים לא גורמת לאדם להיות אנמי, או "לא רוצה כל כך", כי לא רוצה משהו ספציפי. יש אנשים שמאד רוצים לתרום אז הם מאבדים מהאישיות שלהם.
 פה הוא מתאר מצב שאדם שמעמיק את הרצון שלו, ומשתהה ברצון שלו, ומתחבר לשורש של הרצון שלו - לא נהיה אדם פחות רוצה או אדם פחות חזק. להיפך, זה תהליך של השתרשות, התעצמות, התעמקות. ויש משהו שנותן לו יציבות. הוא מתאר תפילה שמתחברת למקום מאד גבוה, מקום יותר כללי.
אבל אותה תופעה היא לא מחלישה או מעמעמת את הרצון אלא דווקא מחזקת אותו, נותנת לו יציבות וחיבור למקום יותר גדול, ואז הוא מתחבר ל"תכונה היסודית, שהיא החפץ האלוהי", כלומר מתחבר לנקודה הפנימית שבתוך הרצון שלו, שהוא – החיבור לרצון של ריבונו של עולם.

"שכוחו הוא כוח פועל על הפעלים. מהווה כל ההוויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים. כל אשר חפץ השם נעשה בשמיים ובארץ. והוא (הקב"ה) מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ותגזור אומר ויקם לך.. ועל דרכיך נגה אור"
הרב קוק התחיל בהסברים, ותוך כדי ההתעמקות הוא התחיל "להמריא", נהיה פיוטי.
כשהוא כתב את התפילה שהיתה לו – הוא חווה את זה כך: הוא התחיל מאיזשהו חפץ, השתקע בשורשו והתעמק ברצונו, ואז נהיה משהו יותר רחב: לא רק רצון ספציפי או חפץ מסוים שמבוקש בתפילה, ואז הוא הגיע למקום הפנימי הזה שקראנו לו קודם "חיה" ו"יחידה", משהו יותר עליון,
ושם – ברמות האלה – הוא רואה "שכוחו הוא כוח פועל על הפעלים. מהווה כל ההוויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים".
פה אפשר לראות את נקודת המבט: אתה נמצא במקום הפנימי הגבוה הזה ויש לך מבט עליון על המציאות, בנקודה זו אתה נעשה פיוטי, שירי, אתה יכול לראות את כל העולם כי אתה נמצא בנקודה מאד מאד גבוהה.
הרב קוק ממש שר, הוא מאבד את המילים הרגילות שלו, הן נעלמות, והוא ממריא לכיוון של פיוט ושירה.
יש פה שני פסוקים חשובים: "כל אשר חפץ השם נעשה בשמיים ובארץ", כלומר – כל מה שקיים בשמיים ובארץ נעשה בחפץ (רצון) השם,
והמשפט הסופי שסוגר את הפיסקה: "והוא (הקב"ה) מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ותגזור אומר ויקם לך.. ועל דרכיך נגה אור"
זה פסוק שמדבר על אדם שאומר משהו והקב"ה עושה את מה שהאדם אומר, כלומר: אדם מתפלל וכך נהיה. אדם רוצה וכך נהיה..  אף על פי שזו לא בהכרח היתה התכנית האלוקית המקורית. יתכן מצב שבו הצדיק יפגוש בן-אדם, יברך אותו, והתמונה תשתנה לחלוטין.
ועל זה נאמר – "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים" זה בא מהביטוי "ותגזור אומר". מצב שהצדיק כביכול אומר (גוזר) לקדוש ברוך הוא מה לעשות והקב"ה מקיים.
"והוא מקים דבר עבדו": הקדוש ברוך הוא "מקיים דבר עבדו", ממלא את הרצון שלנו, את מה שאנחנו רוצים לעשות. "ועצת מלאכיו ישלים" כלומר – עשה בשבילנו את העבודה כאן.
"ותגזור אומר ויקם לך" – מה שנבקש, מה שנגיד – זה מה שיקרה.
"ועל דרכיך נגה אור" -  יהיה לנו אור שילווה אותנו.

כל הפיסקה האחרונה מנסה לתאר את החיבור של הרצון הפרטי שלנו לרצון יותר עמוק.
תיארנו את התהליך הזה, כשאנחנו לוקחים את הרצון הפנימי שלנו ונכנסים לתרגיל (שאולי אליו הרב קוק התכוון..), שבו מעמיקים ושואלים למה זה חשוב לי, ושוב שאלות לסיבות היותר פנימיות, וכך אנו עולים בתוכנו למקום רוחני יותר, שמתעצם, ומשם הרצון שלנו יכול לפעול בצורה אחרת לחלוטין.
וזוהי פעולתה של התפילה כמו שהרב קוק מציג אותה.

כמו שירון התחיל תהליך מתוך נגיעה אישית, ואז צירף אליו עוד אנשים, ופתאום הכל הרבה יותר גדול מירון ספקטור לבדו, נולד איזה משהו שהוא "מעבר". והמקום הזה שהוא "מעבר" – הוא של התחברות לרצון מאד פנימי.
הרב קוק מדבר פה על תפילה שנענית, ומתאר מתי זה קורה: ככל שאני נהיה אדם יותר כללי ומתחבר לשורשים ולמקור האלוקי שמניע אותי, אז העוצמות שלי גדלות ואני נהיה אדם יותר גדול.

ר' נחמן מברסלב אומר שהמניעה זה בשביל החשק. כלומר – כשלא נותנים לך משהו – זה בשביל להגדיל את החשק. הרבה פעמים דווקא זה שאנחנו לא משיגים משהו זה מה שמגדיל אותנו.
אולי צריך שיהיה לנו יותר רצון בכדי שזה יקרה.
יכול להיות שאתה לא רוצה מספיק...? כדאי לא להתמקד רק ברצון הפרטי הקונקרטי.. אולי חסר שם עוד משהו בעולם הפנימי שעוד לא נוכח בסיפור הזה ולכן אתה עדיין לא הגעת.